×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) זוֹ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
this is the meal-offering of a tenth of an ephah of flour, which every priest would bring on the day he began serving in the Temple. But as long as he is ritually impure, whether because he had come into contact with a corpse or due to leprosy, he may not send his offerings to the Temple; this is the statement of Rabbi Yehuda.
רי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי מועד קטן טז ע״א} אמר רבא מנא לן1 דמשדרינן שליחא מבי דינא ומזמנינן לדינא2 דכתיב {במדבר טז:טז} היו לפני ייָ׳י. את ופלניא3 דכתיב {במדבר טז:טז} אתה והם ואהרן. ומנא-לן דקבעינן4 זמנא דכתיב {במדבר טז:טז} מחר. וזמנא [בתר]⁠5 זמנא מנ״ל דכתיב6 {ירמיה מו:יז} [קראו]⁠7 שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד ומנא-לן דאי אתפקר בשליחא דבי דינא דאתי ההוא שליחא ואמר דלא8 מתחזי כלישנא בישא דכתיב {במדבר טז:יד} העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה.
{בבלי מועד קטן טז ע״א} ומנא לן דמשמתינן דכתיב {שופטים ה:כג} אורו מרוז דהכי סבר גברא רבה פלניא9 דכתיב אמר מלאך ייָ׳י דמחרמינן10 דכתיב {שופטים ה:כג} אורו ארור. דאכלי11 ושאתי בהדיה [וקאי] בארבע אמות12 (מנא לן) דכתיב יושביה. ודפרטינן13 חטאיה בציבורא דכתיב כי לא באו לעזרת ייָ׳י ומנא-לן דמפקרינן נכסיה דכתיב {עזרא י:ח} וכל אשר14 לא יבא לשלשת הימים15 בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו. ומנא לן דנצינן16 וליטינן ומחינן ותלשינן שער17 ומשבעינן18 דכתיב {נחמיה י:כה} ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים. ומנא-לן
[דכפתינן ואסרינן]⁠19 ועבדינן הרדפא דכתיב {עזרא ז:כו} הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין20 מאי לשרושי אמר רב יהודה הרדפא:
{בבלי מועד קטן טז ע״א} אמר רב יהודה בריה דרב21 שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים22 ומחרימין לאחר ששים (יום23). רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא24 שני וחמישי ושני {כפירוש ר״ח} כלומר אין מנדין [אותו]⁠25 לאלתר ושונין26 [אלא]⁠27 עד דמתרינן28 ביה29 שני וחמישי ושני30. והני מילי לממונא אבל לאפקרותא מנדין31 לאלתר {פירוש ר״ח} בלא התראה. ההוא טבאחא דאיתפקר ברב32 טובי בר רב מתנא אימנו אביי ורבא ושמתיה33 לסוף אזל פייסיה34 אמר אביי היכי ליעביד לישרי ליה לא חילא שמתא עליה תלתין [יומין]⁠35 לא לישרי ליה קא באעו36 רבנן [לאיפטורי]⁠37 אמ׳ ליה לרב אידי בר אבון38 מידי שמיע לך בהא אמ׳ ליה הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל טוט אסר39 טוט שרי אמ׳ ליה הני מילי לממונא אבל לאפקרותא עד דחילא40 שמתא עליה תלתין [יומין] אלמא קסבר אביי הני [בי]⁠41 תלתא דמשמתי42 לא אתו בי תלתא אחריני ושארו אמר אמימר הילכתא הני בי תלתא דמשמתי אתו בי43 תלתא אחריני44 ושארו45 אמר ליה רב אשי46 לאמימר והא47 תניא אחד מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו מופר מאי [לאו]⁠48 אינו מופר כלל לא עד דאתי בי תלתא אחריני ושארו. האי דסבר אביי49 דלא שרינן שמתא לאפקרותא50 אע״ג דמפייס בעל דין51 אלא עד דחיילא שמתא עליה דמשומת52 תלתין [יומין]⁠53 ליתה אלא כי מפייס ליה54 לבעל דיניה ומפייס55 לאלתר שרינן ליה56 ממעשה דריש לקיש57 וממעשה דרב הונא {בבלי נדרים ז ע״ב} דְשמתֵיה לההיא איתתא דשמעה58 דאפיקא59 הזכרת השם מפומה כדבעינן למימר קמאן60 הולכך האי דאמר רב תחליפא בר [אבימי]⁠61 אמר שמואל טוט אסר62 טוט63 שארי לא שנא בממונא [ולא]⁠64 שנא באפקרותא כי מיפייס בעל דין65 שרינן ליה66 לאלתר:
תנו רבנן מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו67 מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו68 מנודה לנשיא רבן שמעון בן גמליאל אומר69 אחד מן התלמידין שנידה ומת חלקו אינו מופר ואוקימנה70 לעיל דאתי71 בי תלתה72 אחריני ושרו [ליה]⁠73:
{בבלי מועד קטן טז ע״א-ע״ב} תנו רבנן אין נידוי פחות משלשים יום ואין נזיפה פחות74 משבעה ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר {במדבר יב:יד} ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים75 אמר רב חסדא76 ונדוי77 שלנו כנזיפה שלהם שבעה78 ונזיפה דידן79 כמה [הוי]⁠80 חד
יומא81 כי [ההיא]⁠82 איתתא דהות83 יתבא בשבילא וקא84 פשטא כרעה הוה קא85 חליף צורבא מרבנן ולא איכנעה מקמיה אמ׳ כמה86 חציפא הא87 איתתא88 אתאי89 לקמיה דרב נחמן אמ׳ לה מי שמעת שמתא מיפומיה90 אמרה ליה לא אמ׳ לה זיל נהוג91 נזיפותא בנפשיך חד יומא92.
1. כ״י נ מוסיף: ״דקביעא זימנא״, כבה״ג: ״דקבעינן בי דנא״.
2. מבי דינא ומזמנינן לדינא: דפוסים: ומזמנינן לב״ד.
3. את ופלניא: גט, כ״י נ, וכן בה״ג. וכצ״ל בכ״י א, שם משובש: ״אתו פלניא״. דפוסים: אתה ופלוני.
4. דקבעינן: כ״י נ: ״דקביעא״.
5. בתר: גט, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״דבתר״.
6. מחר וזמנא... דכתיב: חסר בכ״י נ, כנראה מחמת הדומות.
7. קראו: גט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
8. דלא: גט: ״לא״, כבה״ג. כ״י נ, דפוסים: ״ולא״.
9. פלניא: דפוסים: פלוני.
10. דמחרמינן: כ״י נ: ״דמחרימינן״.
11. דאכלי: כ״י נ: ״להאכיל״. כ״י פריס: ״ולמאן דאכיל״, כבר״ח. דפוסים: לדאכיל.
12. וקאי בארבע אמות: כ״י נ. גט: ״וקאי בארבע אמות דליה״, כבה״ג. כ״י א: ״וקימי בארבע אמות״. חסר בדפוסים.
13. ודפרטינן: כי״י, בה״ג ור״ח. דפוסים: ודמפרטינן.
14. וכל אשר: כל כה״י, ר״ח ובה״ג, כנוסח המסורה. דפוסים: ואשר.
15. לשלשת הימים: חסר בדפוסים.
16. דנצינן: דפוסים: דנייצינן.
17. שער: דפוסים: שערי.
18. ומשבעינן: כל כה״י, בה״ג ור״ח. דפוסים: ומשביעינן.
19. דכפתינן ואסרינן: כ״י פריס, דפוסים, כבה״ג, ר״ח. גט, כ״י נ: ״דכפינן ואסרינן״. כ״י א: ״דאסרינן וכתפינן״.
20. הן לענש נכסין ולאסורין: כך בכל כה״י, כנוסח המסורה. דפוסים: הן לענוש נכסין הן לאסורין. חסר בכ״י נ.
21. בריה דרב: דפוסים: ואמר.
22. שלשים: גט: ״שלשים יום״. כ״י נ: ״זמן שלשים יום״.
23. יום: חסר ב-גט גי, כ״י נ, דפוסים.
24. אמר רב חסדא: כ״י נ: ״משמיה דרב״.
25. אותו: גט גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
26. ושונין: וכן גי. חסר ב-גט, כ״י נ, דפוסים.
27. אלא: גט גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
28. דמתרינן: כ״י נ: ״דמתרין״.
29. ביה: חסר ב-גט.
30. גי מוסיף כאן סיכום: ״כללא דמילתא אם נתחייב ממון לחבירו והעיז ולא נתן מתרינן ביה שיני וחמישי ושני אם נתן הרי מוטב ואם לאו מפכין אותו ואומרין לו בשמתא יהא פלוני בר פלוני ישב שלשים יום ולא ביקש להתיר לו חוזרין ומנדין אותו פעם שניה ישב שלשים יום אחרת בנידוי מחרימין אתו ואומרין בחרם יהיה פלוני בר פלוני וארור בו שבועה כדאמרן לעילא״.
31. מנדין: כ״י נ: ״מנדין אותו״.
32. ברב: כ״י נ: ״בי רב״.
33. ושמתיה: וכן בכל כה״י ור״ח. דפוס קושטא: ושמתינהו. דפוסים: ושמתוהו.
34. פייסיה: וכן בכל כה״י ור״ח. דפוסים: ופייסיה.
35. יומין: גט גי, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״יומי״, וכן בהמשך שם.
36. באעו: גי: ״בעי״.
37. לאיפטורי: גי, ר״ח. גט, כ״י נ, דפוסים: ״לאפטורי״. כ״י א: ״לאפטוריה״.
38. אבון: וכן גט. גי, כ״י נ, דפוסים: ״אבין״.
39. אסר: וכן גי, ר״ח. גט, כ״י נ, דפוסים: ״אסור״.
40. דחילא: כ״י נ: ״חיילא״.
41. בי: גט גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
42. דמשמתי: דפוסים: דשמתו.
43. בי: וכן כ״י נ. חסר ב-גי, דפוסים.
44. אחריני: כ״י נ: ״אחרינא״.
45. אמא אמימר... ושארו: חסר ב-גט. שמא מחמת הדומות.
46. אשי: כ״י א לפני הגהה: ״אסי״.
47. והא: חסר בכ״י נ.
48. לאו: גט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
49. אביי: כ״י פריס: ״רב אשי״.
50. לאפקרותא: דפוסים: דאפקרותא.
51. בעל דין: דפוסים: ליה לבעל דינא.
52. דמשומת: דפוס קושטא: דמשמת. חסר בכ״י פריס, דפוסים.
53. יומי: גי: ״יומין״.
54. אלא כי מפייס ליה: גי: ״אלא כי מפייס״. כ״י נ: ״עד דמפייס ליה״.
55. ומפייס: כ״י נ: ״דמפייס״.
56. לאלתר שרינן ליה: דפוסים: שרי ליה לאלתר.
57. דריש לקיש: גי, דפוסים: ״דר׳ שמעון בן לקיש״. כנראה הכוונה למעשה דלקמן יז ע״א (מובא ברי״ף דף ט ע״א).
58. דשמעה: חסר ב-גט גי.
59. דאפיקא: כ״י נ: ״דאפקה״.
60. קמאן: גי: ״לקמן״. מובא ברי״ף בהמשך הפרק (דף ט ע״ב).
61. אבימי: גט גי, כ״י נ. וכן גם כ״י א לעיל. כ״י א, דפוסים: ״אבידמי״.
62. אסר: גט: ״אסור״.
63. טוט: כ״י נ, דפוסים: וטוט.
64. ולא: גט גי, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״לא״.
65. דין: גט: ״הדין״. כ״י נ, דפוסים: ״דיניה״.
66. שרינן ליה: כ״י נ: ״שרי״.
67. לעירו... לעיר אחרת... לעיר אחרת... לעירו: וכן ב-גט גי, כ״י נ, בה״ג ור״ח. דפוסים: בעירו... בעיר אחרת... בעיר אחרת... לעירו.
68. אינו: חסר בדפוס קושטא.
69. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כ״י נ: ״אמ׳ רבן שמעון בן גמליאל״.
70. ואוקימנה: גח גט גי, כ״י נ. כ״י א ״ואוקינה״ כרגיל שם. דפוסים: ואוקים.
71. דאתי: גי, כ״י נ: ״עד דאתי״. גח גט, דפוסים: ״דאתו״. כ״י פריס, ר״ח: ״עד דאתו״.
72. בי תלתה: וכן דפוסים. גט: ״שלשה״. גח גי, כ״י נ, ר״ח: ״תלתא״.
73. ליה: גט, דפוסים וכן בר״ח. חסר בכ״י א, גי, כ״י נ.
74. פחות: וכן גט גי, דפוסים, מוסב על ״יום״. גח, כ״י נ: ״פחותה״, מוסב על ״נזיפה״.
75. ואביה... שבעת ימים: ב-גט עד: ״בפניה״.
76. חסדא: וכן גט גי, ור״ח. דפוסים: הונא.
77. ונדוי: גט: ״נידוי״.
78. שבעה: גט: ״שבע״. חסר בדפוסים. כל המאמר אמר רב הונא... שבעה: חסר בכ״י נ.
79. דידן: כל כה״י ור״ח. דפוסים: שלנו.
80. הוי: גח גט, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א: ״הויה״, מוסב על ״נזיפה״.
81. חד יומא: וכן דפוסים. גח גט, כ״י נ, דפוס קושטא: ״יומא חד״.
82. ההיא: גט, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א: ״הא״.
83. דהות: וכן גט. כ״י נ, דפוסים: דהוה.
84. וקא: וכן בכ״י נ. גט, דפוסים: ״קא״.
85. הוה קא: וכן גח. גט רק: ״קא״. כ״י נ: ״היא קא״. חסר בדפוסים.
86. כמה: דפוס קושטא: קא.
87. הא: גט, כ״י נ: ״האי״.
88. איתתא: כ״י נ: ״איתתא דהוה יתבה בשבילה״.
89. אתאי: כ״י פריס: ״אתת״, האשה לבדה.
90. לה, מיפומיה: כ״י נ: ״ליה, מפומי״.
91. זיל נהוג: כל כה״י ור״ח. כ״י פריס, דפוסים: זילי נהיגי.
92. חד יומא: גח גט: ״יומא חד״.
זו עשירית האיפה שלו – שמביא כהן הדיוט כשמחנכין אותו לעבוד תחילה כדכתיב (ויקרא ו) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אותו עשירית האיפה ואמרינן (מנחות דף נא:) ובניו לרבות עשירית האיפה של כהן הדיוט לחינוך ולאו אקראי דלעיל קאי אלא מצות כהנים בעלמא הוא דקאמר יחזקאל אלמא שלא היה יכול להקריב קרבנו עשירית האיפה עד שנטהר מטומאת מת והוא הדין מצרעתו.
אמר רבא מנא לן דמשדרינן וכו׳. איידי דמיירי במנודה, קא מפרש הלכתא דנידוי, כלומר דברים שהנדוי בא עליהן.
ענין הנדוי וחרם הנמשך עמו יש בענינו חלק אחד שהוא בא על תביעת ממון לפני ב״ד כגון שמזלזל בב״ד ואונס את חברו אחר גמר דינם והתראתם ופרטים שבדבר זה כך הם כבר ידעת שיש כח ביד ב״ד להזמין לפניהם לדין על ידי שלוחם איזה אדם שחברו קובל עליו שיבא לפניהם לדין וצריך שיאמר השליח הרי אני מזמינך לדין לפני ב״ד פלוני וצריך שיודיעו מי הוא הקובל עליו כלומר הריני מזמינך לדין על תביעת פלוני שקובל עליך ושתבאו לפני פלוני הדיין אתה והוא וקובע לו זמן לא שיהא מבהילו לבא לאלתר ואם לא בא לזמן ראשון אין מנדין אותו מיד אלא שמזמינין אותו פעם אחרת לזמן אחר ואם העיז נתבע זה פניו לפני השליח ונתפקר באותו הבית דין רשאי השליח להודיע לב״ד ואין כאן משום לשון הרע הזמינוהו יום אחר יום שני פעמים ולא בא מנדין אותו סתם נדוי שהוא שלשים יום ושליח הבא לנדותו מזכיר לו בשם המנדה כלומר פלוני הדיין רואה בדעתו שאתה צריך נדוי על דבר זה והרי אתה מנודה מכחו נתפייס לחברו תוך שלשים ובא לב״ד להתירו מתירין לו מיד אבל אם נתפייס לחברו תוך שלשים ולא בא לב״ד להתירו משלים שלשים של נדוי וניתר מאליו הגיעו שלשים ולא נתפייס לחברו מנדין אותו פעם אחרת וכמו שאמרו בסוגיא זו מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום וזה שאמרו לאלתר פי׳ אחר והגיע זמן השני ולא בא ושונין לאחר השלשים ודין אלו כדין הראשונים עברו אלו ולא נתפייס מחרימין אותו ואינו יוצא ממנו לעולם עד שיתפייס ויבא לפני ב״ד ויתירוהו בא לב״ד לזמן המיועד לו אלא שאינו רוצה לקבל את הדין אין מחרימין אותו אלא נותנין לו שני וחמשי ושני וכותבין עליו פתיחה והוא שטר נדוי ואחר תשעים יום יורדין לנכסיו כך כתבוה גדולי המפרשים בקצת שמועות שבפרק הגוזל אבל גאוני הראשונים כתבו בזה שמנדין אותו לאלתר שזהו כאפקירותא אבל באמ׳ אתינא או לא אתינא הוא שנותנין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתיחה ויורדין לנכסיו לאחר תשעים וזו של פרק הגוזל בענין זה היא שנויה ושם יתבאר:
יש בענין הנדוי חלק אחר והוא בענין אפקרותא כגון שמתפקר ברבים בתלמידי חכמים שהם עמודי הדת אפי׳ לאחר מיתה או שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשם מסור לב״ד כגון שיחלוק על דברי חכמים במה שאין ראוי לו וכן בכל הדברים שיראה לב״ד או לקהל שהוא מעיז ומתריס וגורם תקלה בכל אלו ובכל כיוצא בזה מנדין אותו ואם רוצים להפליג בדבר ולהחרימו לפי מה שיראו מענינו הרשות בידם וכן התלמיד מנדה לכבודו על דרך זה ויש תחת חלק זה נדוי אחר קל והוא נקרא נזיפה והוא נאמ׳ במי שמזלזל לכבוד תלמיד חכם לפי תומו ושלא בכונת הקנטה וכן שמחלל את השם בדבר שיש בו נדנוד עברה ולא עברה מפורסמת כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכיוצא בה ודינין אלו בפרט כך הם:
מי שנתפקר בתלמיד חכם אין צריך התראה אלא מנדין אותו מיד סתם נדוי ואם נתפייס לו ובא לב״ד להתירו מתירין לו מיד לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים וכן אם נתפייס לו ולא בא לב״ד להתירו ודבר זה כך הוא לדעתנו אלא שיש עלינו חולקין לומר שאם לא בא לב״ד להתירו אין נדויו ניתר מאליו אף לאחר שלשים אע״פ שנתפייס ושאפי׳ נתפייס ובא לב״ד אין מתירין אותו עד שלשים ואם לא נתפייס אין מתירין לו אפי׳ בבא לב״ד וכ״ש שאם ניתר מאליו ואם היה פיקור זה שלא בחיי החכם מתירין אותו המנדין לכשיחזור מפיקורו לפי ראות עיניהם היה הפיקור בחיי החכם ומת באים שלשה ומתירים לו לכשיחזור לפי ראות עיניהם וחלק זה אין בו חרם בסתם ודיו בנדוי ומ״מ אם ראו בענינו שהוא ראוי להחרימו רשאין להחרימו ויש פוסקין שמחרימין בחלק זה:
מנלן דקבעינן דוכתא ומשדרינן שלוחא דבי דינא ומזמינן ליה כו׳. ברא״ש ל״ג הכא ומזמינן ליה לדינא דלקמן ילפינן ליה מאידך קרא דכתיב ויאמר משה אל קרח גו׳ ואפשר לקיים נוסחת גמרות שלנו דמהאי קרא קמא ודאי נמי משמע הזמנה אלא דמשמע מיניה נמי שידור שליחות וקביעות דוכתא נמי משמע מיניה מסיפא דקרא שאמרו לא נעלה דהיינו לא נעלה לתרע בית דינך שקבעת לך מקום ב״ד דמצינו בו לשון עלייה ועלתה יבמתו השערה:
זו עשירית האיפה שלו, שמביא כל כהן ביום שבו הוא מתחיל לעבוד במקדש, אלו דברי ר׳ יהודה. ומתוך שנקט הפסוק בלשון ספירה (״יספרו לו״), ולא בלשון הזאה, יש ללמוד זאת גם לענין המצורע שטהרתו תלויה בספירה ולא בהזאה.
this is the meal-offering of a tenth of an ephah of flour, which every priest would bring on the day he began serving in the Temple. But as long as he is ritually impure, whether because he had come into contact with a corpse or due to leprosy, he may not send his offerings to the Temple; this is the statement of Rabbi Yehuda.
רי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר {יחזקאל מ״ד:כ״ז} בְּבֹאוֹ יַקְרִיב בִּזְמַן שֶׁרָאוּי לְבִיאָה רָאוּי לְהַקְרָבָה בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה אֵינוֹ רָאוּי לְהַקְרָבָה.

Rabbi Shimon says: The verse states: “And on the day that he goes into the Sanctuary, into the inner court, to minister in the Sanctuary he shall sacrifice his sin offering.” This teaches that when he is fit to enter the Sanctuary, he is fit to sacrifice an offering. But when he is not fit to go into the Sanctuary, i.e., when he is ritually impure, he is not fit to sacrifice an offering. This implies that a leper may not send his offerings to the Temple to be sacrificed on the altar, as he himself is not fit to enter the Temple.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצורע מהו? ת״ש: ר׳ שמעון אומר כתוב כאן בבאו1 יקריב עצמו. 2[הא דיק קרא ... ... יחזקאל בענין כהן שנטמא למת ... ... ושמעינן מיניה דכל מי שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה מצורע אינו ראוי לביאה ולפיכך אינו ראוי להקרבה.] בזמן שראוי לבוא בקודש יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה.
1. כן בכ״י קמברידג׳ 329. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״בבאו״.
2. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י קמברידג׳ 329. הוא חסר בכ״י וטיקן 126.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי שמעון אומר וביום בואו יקריב דראוי לביאה ראוי להקרב׳ דאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה.
ר׳ שמעון אומר: מן הכתוב ״וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב״ (יחזקאל מד, כז) למדים אנו: בזמן שראוי לביאה — ראוי להקרבה, בזמן שאינו ראוי לביאה בזמן טומאתו — אינו ראוי להקרבה. ואם כן למדנו שהמצורע אינו יכול לשלח קרבנותיו להקרבה, שהרי אינו רשאי להכנס למקדש.
Rabbi Shimon says: The verse states: “And on the day that he goes into the Sanctuary, into the inner court, to minister in the Sanctuary he shall sacrifice his sin offering.” This teaches that when he is fit to enter the Sanctuary, he is fit to sacrifice an offering. But when he is not fit to go into the Sanctuary, i.e., when he is ritually impure, he is not fit to sacrifice an offering. This implies that a leper may not send his offerings to the Temple to be sacrificed on the altar, as he himself is not fit to enter the Temple.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רָבָא מְנָלַן אדִּמְשַׁדְּרִין שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא וּמַזְמְנִינַן לֵיהּ לְדִינָא דִּכְתִיב {במדבר ט״ז:י״ב} וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וּמְנָלַן דְּמַזְמְנִינַן לְדִינָא דִּכְתִיב {במדבר ט״ז:ט״ז} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ.

§ Having discussed some of the restrictions applying to a person who was ostracized, the Gemara explains some of the basic principles relating to ostracism: Rava said: From where do we derive that a court agent is sent to summon the defendant to appear before the court before he is ostracized? As it is written: “And Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab” (Numbers 16:12). And from where do we derive that we summon the defendant, that he himself must appear before the court? As it is written: “And Moses said to Korah: Be you and all your congregation before the Lord, you and they, and Aaron, tomorrow” (Numbers 16:16).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא: מנא לן דמשדרינן שליחא מבי דינא ומזמנינן ליה לדינא לקמיה גברא רבא פלוני? שנאמר: ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך.1
1. כן בכ״י קמברידג׳ 329, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 126: ״עדתיך״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא וכו׳ – איידי דאיירי במנודה מפרש להו.
ומזמינין ליה לדינא – לבעל דין.
ומזמנין ליה לדינא. כלומר שיבא לדין את פלוני, כלומר שיודיעוהו פלוני צועק עליך שאתה אונסו בדבר אחד, דכתיב אתה והם ואהרן מחר, שקרח היה כנגד אהרן בעבור הכהונה.
אמ׳ רבא מנלן וכו׳. איידי דאיירי במנודה מפר׳ מילי דנידוי ודינ⁠[י]⁠ן שהנידוי בא עליהן1.
ומזמנין ליה. דליתי לבי׳ דינ׳2.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה אמר רבא.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ומזמנינן.
אמר רבא דמנא לן דמשדרי׳ שליחא – פי׳ וכל היכא דלא שלחו ליה שליחא אי לא אתי לא חשיבא אפקרותא ולא ציית דינא ואף על פי שהזמינו בעל דינו בעדים דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו י״מ מרע״ה היה שליח השם להזמין לפניו קרח וכל עדתו וי״מ דקרח הי׳ שליח להזמין לעדתו.
א כיון שדובר בדיני המנודה, מבארים כמה מעיקרי ענין הנידוי, אמר רבא: מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא [מניין לנו ששולחים שליח בית דין ומזמינים אותו את הנתבע לדין] לפני שבאים לנדות אדם — דכתיב [שנאמר]: ״וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב״ (במדבר טז, יב). ומנלן דמזמנינן לדינא [ומניין שמזמינים אנו לדין]דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך״ (במדבר טז, טז).
§ Having discussed some of the restrictions applying to a person who was ostracized, the Gemara explains some of the basic principles relating to ostracism: Rava said: From where do we derive that a court agent is sent to summon the defendant to appear before the court before he is ostracized? As it is written: “And Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab” (Numbers 16:12). And from where do we derive that we summon the defendant, that he himself must appear before the court? As it is written: “And Moses said to Korah: Be you and all your congregation before the Lord, you and they, and Aaron, tomorrow” (Numbers 16:16).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לְקַמֵּי גַּבְרָא רַבָּה דִּכְתִיב {במדבר ט״ז:ט״ז} לִפְנֵי ה׳ אַתְּ וּפְלָנְיָא דִּכְתִיב אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן בדְּקָבְעִינַן זִימְנָא דִּכְתִיב מָחָר גזִימְנָא בָּתַר זִימְנָא דִּכְתִיב {ירמיהו מ״ו:י״ז} קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד.

From where is it derived that the defendant must be told that he is being summoned to appear before a great man? As it is written: “And Moses said to Korah: Be you and all your congregation before the Lord” (Numbers 16:16). From where is it derived that the summons must mention the names of both parties: You and so-and-so, the plaintiff? As it is written: “You, and they, and Aaron” (Numbers 16:16). From where is it derived that we set a date for the court proceedings? As it is written: “Tomorrow” (Numbers 16:16). From where is it derived that a second date must be set after the first date, if the defendant did not heed the first summons? As it is written: “They did cry there, Pharaoh, king of Egypt is but a noise; he has passed the time appointed…Surely as Tabor is among the mountains, and as Carmel by the sea, so shall he come” (Jeremiah 46:17). Although a time had been appointed and it had passed, it was not canceled entirely but pushed off to a later date.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היו לפני י״י ופלניא בעל דינך, שנאמר: אתה והם ואהרן.1
ומנא לן דקבעינן להו זמנא? שנאמר מחר.
ומנא לן דקבעינן זימנא בתר זימנא? שנאמר: קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד – העביר המועד שקבעו לו מועד ולא נענש עד אחר כן.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״אהרן״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זימנא בתר זימנא – דאי לא אתי ההוא זימנא קבעינן ליה זימנא אחריתי.
קראו שם – שמתא כלומר שמתא לפרעה שהעביר המועד כלומר שהעביר אותו מועד ששמו אחר מועד ראשון.
דקבעינן זימנא. שאומרים לו ליום פלוני תהיה מזומן לפנינו.
ומנא לן דקבעינן זימנא בתר זימנא. כלומר שאם לא בא לזמן הראשון שנתנו לו, [אין] אנו רשאים לנדותו על זה.
דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד. כלומר אל ישמח פרעה מלך מצרים בעבור נבוכדנצר שנתן לו זמן להלחם עמו ביום פלוני, ולא בא, שאף על פי שהעביר המועד עוד יבא. נמצא שדרך מלכות הוא להאריך זמנם. וכל שכן בישראל שכל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
זימנ׳ בתר זימנ׳. אם לא בא ביום ראשון קובעין לו זמן אחר ולא ינדוהו מיד1.
קראו שם פרעה מלך מצרי׳ שאון העביר המועד. פי׳ רש״י ז״ל שקבע זמן לאותו רשע נבוכדנצר שיבא ליום פלוני ויחרים מצרים ואעפ״י שלא בא באותו זמן לא הקפיד עליו ונתנה בידו לזמן שיני ה״נ קבעינן זמן אחר זמן2. ורב היי פי׳ ב?⁠3 דבר ברור שקבעו לו זמן פי׳ רדו שנה והעביר ולא נענש עד אחרי כן דכתי׳ שלח עמי וגו׳ כי אם מאן וגו׳ לך אל פרעה ונטה וגו׳4.
1. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה זימנא.
2. בפרש״י לפנינו ליתא ובפרש״י לרי״ף כתב שנביא היה מתנבא על מצרים שיבוא עליהם נבוכדנצאר באותו זמן וכיון שהגיע אותו זמן ולא בא קבע להם הקב״ה מועד אחר. אמנם בנמוק״י משמע דנבוכדנצר עצמו הוא קבע המועד לפרעה וקאמר שאל ישמח פרעה שלא בא למועד שקבע שעוד יבא למועד אחר נמצא שדרך מלכים הוא להאריך זמנם וכל שכן ישראל שדרכיהם דרכי נועם. [ונפק״מ בין פרש״י שהביא רבינו לפרש״י על הרי״ף דלדברי רבינו היינו שלא העניש הקב״ה את נבוכדנצר שלא יכבוש את פרעה אלא קבע מועד שני לנבוכדנצר שיתנם בידו. ולפרש״י על הרי״ף היינו שמצינו שמאריך זמן לעונש של פרעה].
3. תיבה לא ברורה.
4. עיין פרש״י לגמ׳ שכתב קראו שם שמתא לפרעה שהעביר המועד כלומר שהעביר אותו מועד ששמו אחר מועד ראשון. וצ״ב בדבריו איזה מועד העביר פרעה דהא בהאי קרא מצינו שנבוכדנצר העביר ולא פרעה. ולדברי רבינו בשם רב היי גאון א״ש דאיירי על זמן יציאת מצרים שקבעו לו זמן לפרעה והעבירו.
את ופלניא – פי׳ שצריך שאמר לבעל דין שיהא מזומן לדין עם פלוני ולא שיאמר לו השליח היה מזומן לדין והטעם כדי שידע מי תובעו בדין ויזכר אם יש לעשות לו כלום ויפייסנו וגם שיתן על לבו מה שישיב לו בדין.
(4-5) ודוקא בעינן זמנא בתר זמנא – פי׳ אף על פי שלא בא לזמן הראשון אין לב״ד לכעוס עליו כדי לקונסו כי אולי לא היה לו פנאי ואנוס הוא.
כדכתב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד – פי׳ שצוה הקב״ה על נבוכד נאצר לבוא על מצרים להחריבה לזמן נועד ומצינו שלא בא למועד ההוא שהרי היו המצריים ופרעה ועמו שמחים ומעבירי׳ קול שאון שכבר העביר מהם נבוכדנצר המועד פיר׳ שהקב״ה אף על פי שמצינו שלא בא נבוכדנאצר למועד לא כעס עליו הבורא יתברך ולא בטל שליחותו שהרי אנו רואין שבא על מצרים להחריבה.
לקמיה גברא רבה דכתיב לפני ה׳ כו׳. עיין בזה בדברי הר״ן בשם הראב״ד:
זימנא בתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה גו׳. עיין ברש״י והר״ן פי׳ בע״א ע״ש:
ומניין שאומרים להם שנדונים לקמי גברא רבה [לפני אדם גדול]דכתיב [שנאמר]: ״היו לפני ה׳ ״(במדבר טז, טז). ומניין שמפרשים לו שיבואו לדין את ופלניא [אתה ופלוני] בעל דין — דכתיב [שנאמר]: ״אתה והם ואהרן״ (במדבר טז, טז). ומניין לנו דקבעינן זימנא [שאנו קובעים זמן] לדין — דכתיב [שנאמר]: ״מחר״ (במדבר טז, טז). ומניין שקובעים זימנא בתר זימנא [זמן אחר זמן], שאם לא בא בפעם ראשונה מזמינים אותו שנית — דכתיב [שנאמר]: ״קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד״ (ירמיהו מו, יז), משמע שיש מועד, אבל הדבר אינו בטל לגמרי אלא נדחה לזמן מאוחר יותר.
From where is it derived that the defendant must be told that he is being summoned to appear before a great man? As it is written: “And Moses said to Korah: Be you and all your congregation before the Lord” (Numbers 16:16). From where is it derived that the summons must mention the names of both parties: You and so-and-so, the plaintiff? As it is written: “You, and they, and Aaron” (Numbers 16:16). From where is it derived that we set a date for the court proceedings? As it is written: “Tomorrow” (Numbers 16:16). From where is it derived that a second date must be set after the first date, if the defendant did not heed the first summons? As it is written: “They did cry there, Pharaoh, king of Egypt is but a noise; he has passed the time appointed…Surely as Tabor is among the mountains, and as Carmel by the sea, so shall he come” (Jeremiah 46:17). Although a time had been appointed and it had passed, it was not canceled entirely but pushed off to a later date.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּמְנָלַן דדְּאִי מִתְפַּקַּר בִּשְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא וְאָתֵי וְאָמַר לָא מִיתְחֲזֵי כְּלִישָּׁנָא בִּישָׁא דִּכְתִיב {במדבר ט״ז:י״ד} הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר.

And from where do we derive that if the summoned person behaves disrespectfully toward the agent of the court, and the agent comes back and reports his conduct, that this is not considered slander? As it is written: “Will you put out the eyes of these men?” (Numbers 16:14). Dathan and Abiram spoke these words to the messenger that Moses had sent to them, and the messenger reported them back to Moses.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנא לן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי שליחא ומחוי ליתיה לישנא בישא? שנאמר: העיני האנשים ההם תנקר לא1 נעלה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 126: ״ולא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאי מתפקר בשליחא דרבנן – כלומר שחירף שליח ב״ד ושליח אמר חירפני.
העיני האנשים ההם תנקר – אי לאו דשליח דא״ל למשה משה לא הוה ידע.
דאי איתפקר בשליחא דבי דינא. כלומר שאם העיז פניו וחרף הבית דין בפני שליח ב״ד. ואם בא השליח ואמר לב״ד, (ד)⁠לא הוי לישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. ורצה לומר על משה רבינו ע״ה אלא שכינה הכתוב. ובא השליח והגיד למשה, שהרי כתבו משה בתורה. נמצא שהגיד לו, שאם לא הגיד לו האיך כתבו משה רבנו ע״ה בתורה, אלא ללמוד ממנו הלכה למעשה.
דאי אי תפקור אפקריסות׳1. שהעיז פניו לשליח ב״ד וחרף ב״ד ובא השליח והגיד לב״ד דלא הוי רכיל.⁠2
דכתי׳ העיני האנשים. ואת׳ שליח וא״ל למשה דאל״כ מנא ידע דכתבי׳ בקרא3 ל״א שהיה מזמן איש לב״ד ואמ׳ שאינו רוצ׳ לבא וחזר לב״ד ואמ׳ שאו׳ שאינו רוצה לבוא4.
מהימנינן5 ליה כבי׳ תרי. דלא משקר בב״ד6.
וה״מ. ששליח ב״ד נאמן לבדו.
לשמתא. שאין צריך ליתן מעות.
אבל לפתיחא לא. שטר שמתא שכותבין עליו אין השליח לבדו נאמן שאין מחסרין ממון על פי עד אחד דלא שרינ׳ לשמתי׳ עד דיהיב פשיטי דספרא.
ומנלן דמשמתינ׳. למי שנתחיי׳ נידוי7.
1. בפירש״י לרי״ף מתפקר אפקרותא בשליחא.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה מתפקר.
3. וכ״כ שם בפרש״י לרי״ף.
4. עיין רמב״ם פכ״ה מהל׳ סנהדרין ה״ה שכתב אסור לנהוג קלות ראש בשליח בית דין והרי השליח נאמן כשתים לענין הנידוי שאם אמר פלוני הקלני או הקל הדיין או לא רצה לבוא לדין משמתין אותו על פיו וכו׳ ואין שליח בית דין חייב באמירת דברים אלו משום לשון הרע עיי״ש.
5. לשון הרי״ף גרסינן בפרק הגוזל אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה״מ לשמתא אבל לפתיחה לא מ״ט וכו׳.
6. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה מהמנינן.
7. לכאו׳ כונת דברי רבינו שמי שנתחייב נידוי מכריזים עליו אף בלשון שמתא. וכ״כ הריטב״א. וכעי״ז כתב בשיטת ריב״ב וזה נידוי וקללה כי בלשון שמתא יש נידוי וקללה. אמנם בנמוק״י כתב מנלן דמשמתינן שאומר יהא בנידוי. וכן מבואר מדברי המאירי שכתב ששמתא לפעמים הוא כונה לנידוי ולפעמים לחרם עיי״ש. ומשמע דמשמתינן היינו בלשון נדוי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

(5-6) דכתוב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה – פי׳ ואלמלא שא״ל כן השליח מנא ידע משה בדבר ובודאי כי שולחו של משה כשר הי׳ ואלמלא שא״ל כן שיש לו רשות לומר לא היה אומר וטעמא דליכא בהא משום לישנא בישא משום דליזדהר כל אינש דלא דתפקד בבי דינא.
(5-7) ומנא לן דמשמתי׳ – פי׳ שמנדין למאן דלא אתי לדינא אפי׳ בלשון שמתא שיש מיתה בו כדאמר לקמן מאי שמתא שם מיתה.
לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר גו׳. לפי פשוטו שעל עצמם אמרו כן וכתולה קללתו בחבירו כפרש״י בחומש לא משמע מיניה אפקרותא ולא לישנא בישא והר״ן פי׳ העיני האנשים אמשה קאמר אלא שכינה הכתוב וכתיב ויחר למשה משמע דא״ל עכ״ל ור״ל שקללו את משה בניקור העין והכתוב כינה לכתוב האנשים ההם כאילו על אחרים אמרו:
ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא [ומניין שאם מתחצף לשליח בית הדין ובא השליח ואומר זאת, אין זה נראה כלשון הרע] — דכתיב [שנאמר]: ״העיני האנשים ההם תנקר״ (במדבר טז, יד), שמסרו דתן ואבירם לשליחו של משה והשליח חזר ואמר למשה מה שאמרו לו.
And from where do we derive that if the summoned person behaves disrespectfully toward the agent of the court, and the agent comes back and reports his conduct, that this is not considered slander? As it is written: “Will you put out the eyes of these men?” (Numbers 16:14). Dathan and Abiram spoke these words to the messenger that Moses had sent to them, and the messenger reported them back to Moses.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הוּמְנָלַן דִּמְשַׁמְּתִינַן דִּכְתִיב {שופטים ה׳:כ״ג} אוֹרוּ מֵרוֹז דְּהָכִי סְבָרָא דְּגַבְרָא רַבָּה דִּכְתִיב {שופטים ה׳:כ״ג} אָמַר מַלְאַךְ ה׳ וּמְנָלַן דְּמַחְרְמִינַן דִּכְתִיב אוֹרוּ אָרוֹר.

From do we derive that we ostracize one who does not obey a court summons? As it is written: “Curse Meroz” (Judges 5:23), who was ostracized for not coming to battle after having been summoned. From where is it derived that the ostracized person must be told that it was the decision of a great man to ostracized him? As it is written: “Curse Meroz, said the messenger of the Lord” (Judges 5:23). And from where do we derive that, if he fails to mend his ways, we excommunicate such a person more harshly, putting him under the most severe form of excommunication? As it is written: “Curse Meroz…curse bitterly its inhabitants” (Judges 5:23), implying that one curse is followed by another, i.e., lesser ostracism is followed by harsh excommunication.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנא לן דמשמתינן – בהרמנא דגברא רבא פלוני? שנאמר: אורו מרוז אמר מלאך י״י. ומנא לן דמחרמינן ליה נמי? דכתיב אורו ארור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי סברא דגברא פלניא – דעת פלוני שבא לנדות את פלוני דצריך לנדותו משמו של אותו חכם.
אמר מלאך ה׳ – ברק אמר לשמתו שהוא שלוחו של מקום.
ומחרימין – בארור.
ומנלן דמשמתינן. דכתיב אורו מרוז.
דהכי סבר גברא רבה. כלומר שצריך השליח של בית דין כשמשמת לאחד בשליחות בית דין, צריך שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה, שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול, אין להאשימו כשלא חש לדבריו, לפי שסובר שהשליח אומר מעצמו. אך כיון שמזכיר לו שם בית דין, ולא חש, ראוי הנדוי לחול עליו.
דכתיב אמר מלאך יי. ברק היה מלאך יי׳, ואמר לכל בפני מרוז הבדלו מעל אהלו דמרוז ומכל סביביו, כי כן צוה מלאך יי׳.
דמחרמינן ליה. כלומר דמחרמינן ליה אחר שנידוהו שני פעמים, דכתיב לשון ארירה בפסוק שלש פעמים, דכתיב אורו מרוז, וכתיב אורו ארור יושביה. וסתם מושב האדם הוי ד׳ אמות.
דהכי גבר׳ רבה פלני׳. שצריך שליח ב״ד המנדה שיאמר הנידוי בשם אותו חכם במצותו שנידהו1.
דמחרמינן ליה. בלשון ארור ל״א דמשמתינן ליה תלתא זימנא אי לא ציית דינא2.
אורו ארור. ואורו דריש׳ הרי שלשה3.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה הכי סברא.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה מחרמינן. ובנמוק״י נקט כל״א. ובשיטת ריב״ב כתב כלומר יהא בחרם והוא חמור מן הנידוי ומן השמתא כי יש בו נידוי וקללה ואיסור הנאה מבני אדם חוץ מכדי חייו ואין מחרימין אלא מי שנתקשה על ב״ד פעם ושניים.
3. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אורו. ועיין בנמוקי יוסף שביאר דהיינו שאין מחרימין אלא למי שנתקשה על ב״ד ב׳ או ג׳ פעמים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ומנלן דמשמתינן [ומניין לנו שאנו מנדים] מי שאינו בא לדין — דכתיב [שנאמר]: ״אורו מרוז״ (שופטים ה, כג), שנידו אותו על שלא בא. ומנין לנו שצריך לומר למנודה דהכי סברא דגברא רבה [שכך היתה הסברה של אדם גדול] לנדות אותו — דכתיב [שנאמר]: ״אמר מלאך ה׳ ״(שופטים ה, כג). ומנלן דמחרמינן [ומניין שאנו גם מחרימים]דכתיב [שנאמר]: ״ארו ארור״ (שופטים ה, כג), משמע קללה אחר קללה (חרם אחר הנידוי).
From do we derive that we ostracize one who does not obey a court summons? As it is written: “Curse Meroz” (Judges 5:23), who was ostracized for not coming to battle after having been summoned. From where is it derived that the ostracized person must be told that it was the decision of a great man to ostracized him? As it is written: “Curse Meroz, said the messenger of the Lord” (Judges 5:23). And from where do we derive that, if he fails to mend his ways, we excommunicate such a person more harshly, putting him under the most severe form of excommunication? As it is written: “Curse Meroz…curse bitterly its inhabitants” (Judges 5:23), implying that one curse is followed by another, i.e., lesser ostracism is followed by harsh excommunication.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ודְּאָכֵיל וְשָׁתֵי בַּהֲדֵיהּ וְקָאֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ דִּכְתִיב יוֹשְׁבֶיהָ וּמְנָלַן זדְּפָרְטִינַן חִטְאֵיהּ בְּצִיבּוּרָא דִּכְתִיב {שופטים ה׳:כ״ג} כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה׳.

From where is it derived that the curse applies to anyone who eats or drinks with, or stands within, four cubits of the ostracized person? As it is written: “Curse bitterly its inhabitants” (Judges 5:23), in reference to all those sitting together with Meroz. And from where do we derive that we detail his sin in public? As it is written: “Curse bitterly its inhabitants, because they did not come to the help of the Lord” (Judges 5:23).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנ׳ לן דמחרמינן על כל מאן דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד׳ אמות דיליה? שנאמר: אורו ארור יושביה. ומנא לן דפרטינן חיטאיה? שנאמר: כי לא באו לעזרת י״י – פי׳ לעזרת עם י״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופרטינן חטאיה – דאמרי לאנשי עירו משום הכי והכי משמתינן ליה.
דפרטינן חטאיה בצבורא. שצריך להודיע לרבים על אי זה עון מנדין ליה, דכתיב כי לא באו לעזרת יי׳, ומרוז גברא רבה הוה, כלומר שר אלף היה, ולא עזר את ברק בן אבינועם.
יושביה. מקום היושב היינו ד׳ אמות1.
דמפרשי׳2 חטאיה. שאו׳ כך עשה פלו׳ ולכן נידוהו3.
כי לא בא⁠[ו] לעזרת ה׳. פי׳ לעזרת ה׳ לעם ה׳4.
1. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה יושביה.
2. ברי״ף דמפרטינן.
3. כעי״ז פרש״י לרי״ף ד״ה דפרטינן.
4. וכ״כ הר״ח לעזרת ה׳ פי׳ לעזרת עם ה׳. ועיין פרש״י שופטים ה׳ כ״ג שפי׳ לעזרת ה׳ שמי שעוזר את ישראל כביכול שעוזר את השכינה. אמנם במצודת דוד שם פי׳ לעזרת עם ה׳ הנלחם בגבורים.
מוסף עליו מוחרם שלא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו חוץ מבני ביתו אבל לדבר עמו מותר וכמו שאמרו למטה בההוא דהוו סנו שומעניה דאמ׳ ליה אפי׳ לגברא דכותך לא חניפית והעובר להקל במה שאסור לו עם המוחרם פירשו מקצת גאונים שאף הוא מוחרם כמוהו ונזיפה בזמנה דינה כנדוי ודברים הללו אינם אלא בסתם אבל אם פירשו המנדים או המחרימי׳ אריכות זמן או תוספת איסור הן לו הן לנטפלים עמו או לנדות בשופרות ובמטה או לפחות ולהקל בנדויו באיזה דבר עושין הכל לפי ראות עיניהם ולעולם יש למנדה או למנדים להודיע הסבה שהם מנדים עליה ויש ביד ב״ד להפקיר נכסי המסרב על מצותם או המתפקר לפרוץ על גדריהם ולכעוס עמו ולקללו ולהכותו ולחבשו ולנגשו בכל מיני נגישות כפי ראות עיניהם וכמו שנ׳ בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו וכתי׳ ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים וכתי׳ הן למות הן לשרושי ודרשו בו מאי לשרושי הרדפה מאי הרדפה נתבא דקני כלומר שהיו עוקרים שרש אחד של קנים שיש בשרש אחד כמה קנים וחובשין אותו בתוכו שלא יהא יכול להתהפך מצד לצד וקושרים אותו מלמעלה ומעמידין אותו שם בדוחק:
כל מה שכתבנו בדיני הנדויין והחרמות לא סוף דבר במי שנדוהו או החרימוהו בפרט אלא אף כל שהחרימו הקהל או בתי דינין שבהם על כל מי שיעשה כך או שלא יעשה כך ועבר הרי זה מנודה או מוחרם כפי מה שהתנו ונוהגין בו נדוי או חרם כפי הדינין שהזכרנו עד שיגיע זמנו ויתירוהו שהרי אותו של עזרא דרך כלל היה וכל אשר לא יבא וכו׳ יחרם וכו׳ והוא יבדל וכו׳ ואם היתה הסכמתם שיהא בנדוי או בחרם עד שיעשה כך לכשיהא עושה כן ניתר מאליו ומ״מ נראה לי שכל שלא החרימו פלוני בפרט או שלא החרימו דרך כלל לאפקירותא אלא לגדריהם ולתקנותיהם העשויות לשמירת גופם וממונם ועבר אחד עליהם שכל שנתפייס להם ושב לפי ראות עיניהם שמתירין לו מיד אע״פ שלא חל עליו שלשים:
מנודה לרב לכבודו מנודה לכל התלמידים ובכללם כל מי שהוא גדול מהם אבל תלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב כמו שביארנו וצריך להזהר התלמיד שלא ינדהו בפני הרב אא״כ רבו חולק לו כבוד בכך ואם עשה כן הרי התפקר הוא ברבו וצריך נדוי:
מנודה לעירו שנדוהו לכבודן או לכבוד חכם שבה מנודה לכל העיירות אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ומ״מ כתבו גדולי המפרשי׳ שמנדה הוא לשאר העיירות השוות לאותה שנדוהו בתוכה אלא שאינו מנודה לגדולות ממנה ויש חולקים בזה:
מנודה לנשיא לכבודו מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל לכבודם אינו מנודה לנשיא אא״כ לאיסור או לעבירה כמו שביארנו בתלמוד ודברים אלו בנשיא המיוחד והמוחזק בפרנס הדור:
תלמיד שנתברר לו על חבירו שגוזל או מעכב את שלו שלא כדין עושה דין לעצמו לנדותו לכבודו ואין צריך לילך לב״ד אלא שהעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו ומ״מ צריך להתרותו תחלה כמה התראות ולהודיעו את ענשו ויש מי שפירש שרשאי הוא למשכנו ואין הדבר כן:
תלמיד חכם המיוחד בעירו והגדול שבו שסרח אין מנדין אותו בהדיא אלא אומרין לו דברים שיכיר בהן מעצמו שחבריו מרוחקים ממנו כגון הכבד ושב בביתיך וכיוצא בזה ואם הגיע סרחונו להחטיא אחרים מנדין אותו בפרהסיא ותלמיד חכם אחר שסרח אין קופצין לנדותו מיד אלא מודיעין אותו ואם לא חזר בו מנדין אותו בצנעה:
לשון הנדוי הוא שאומרין לו הרי אתה בנדוי או בשמתא ואם הוא שלא בפניו אומר הרי פלוני בנדוי או בשמתא וכן בהיתרו אומרין פלוני שנתנדה לסבה זו חזר בו ונתפייס והסכימו להתירו והרי שרוי לו מחול לו ואם בפניו אומרין לו שרוי לך מחול לך ולשון החרם הוא שאומרין פלוני מוחרם על הדרכים שהזכרנו בנדוי:
במסכת נדרים (ז׳:) התבאר שנדוי אפי׳ על תנאי צריך הפרה ושהמנדה את עצמו צריך הפרה אלא שהוא מפר לעצמו ואפי׳ נדה עצמו על דעת אחרים ואפי׳ על דבר שחייב בו נדוי ושם התבאר גם כן על מי שנתנדה מתוך החלום שצריך לחוש לעצמו ואפי׳ הבחין בדמיונו מי נדהו צריך עשרה שוני הלכות להתירו לא מצאם במקומו טורח בהם עד פרסה לא מצאם דיו בעשרה ששונין משנה לא מצאם מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה לא מצאן מתירין לו עשרה מכל מקום לא מצאם במקומו מתירין לו ואפי׳ שלשה ומי שנדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אבל נדוהו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו וכן התבאר שם שאין בין נדוי להפרה כלום באותם הנדויים התלויים בפיוס אלא כל שחזר בו מתירין לו אף בתוך שעה לנדויו:
מי שנתנדה ועומד בנדויו יכול הוא לנדות אחרים אם הוא תלמיד חכם שהרי אמרו משמת נפשיה והדר משמת לדידיה אבל אם הוא מנודה אינו יכול להתיר אחרים מנדויים שהרי אמרו שארי לנפשיה והדר שארי לדידיה ומ״מ יש גורסי׳ שרי לדידיה והדר שרי לנפשיה ולדעת זה אף המנודה יכול להתיר אלא שיש מפקפקין בדבר לומר שלא נאמרה כן אלא בנדוי כזה שהרי נדה עצמו אבל מנודה מצד אחרים ומצד עברה שבידו אינו יכול לנדות ולא להתיר:
זהו מה שראינו לבאר בעניני נדוי ושמתא דרך כלל ויש חולקים עלינו בקצת דברים ואנו כתבנו מה שנראה לנו כמו שהכרענו בפירושנו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

דאכיל ושתי בהדי׳ ויתיב ד׳ אמות – פי׳ כל זה אסור הוא לעשותו עם המנודה ואסור להצטוות לו ומיהו מאן דעבד הכי אינו מנודה אלא א״כ פירשו בדבר וקמ״ל שיש רשות ביד ב״ד להחמיר בנדויו הן בגופו הן בממונו הן להאריך זמן נדויו ולקנוס כל הנטפלין לו ועוזרו וכיוצא בדברים כגון שלא יזדמן בג׳ ולא יתפלל בי׳ ולאסור פתו ויינו הכל כפי העביר׳ וכן מוכח בירוש׳ בפירש וכל זה יזהר ב״ד לעשות הדבר בשם שמי׳ ולא בדרך איבה וכמו שכתב הראב״ד ז״ל.
(7-12) גרסת הספרים הישנים מאי הרדפה אמר רב פפא חצבא ויפירושו בו שקושרין קנים זו אצל זו וחובשים אותו ביניהם כדי שלא יעמוד בריוח ואח״כ גורסין מימר׳ באנפי נפשה אמר רב יהודה וכו׳ אבל בנסחאות שלנו ובפרש״י ז״ל ה״ג מאי הרדפה אמר רב יהודה משמיה דרב מנדין אותו לאלתר כלומר שרודפין אותו נדוי אחר נדוי עד שיחזור כו׳
ומניין שכוללים בזה גם את כל מי דאכיל ושתי בהדיה [שאוכל ושותה עמו] וקאי [ועומד, נמצא] בארבע אמות דידיה [שלו] של המנודה — דכתיב [שנאמר]: ״ישביה״ (שופטים ה, כג), כלומר, כל אלה היושבים איתו. ומנלן דפרטינן חטאיה בציבורא [ומנין שמפרטים אנו את חטאו בציבור]דכתיב [שנאמר]: ״כי לא באו לעזרת ה׳ ״(שופטים ה, כג).
From where is it derived that the curse applies to anyone who eats or drinks with, or stands within, four cubits of the ostracized person? As it is written: “Curse bitterly its inhabitants” (Judges 5:23), in reference to all those sitting together with Meroz. And from where do we derive that we detail his sin in public? As it is written: “Curse bitterly its inhabitants, because they did not come to the help of the Lord” (Judges 5:23).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאָמַר עוּלָּא בד׳בְּאַרְבַּע מְאָה שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז אִיכָּא דְּאָמְרִי גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה וְאִיכָּא דְּאָמְרִי כּוֹכְבָא הֲוָה שֶׁנֶּאֱמַר {שופטים ה׳:כ׳} מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים.

And Ulla said: Barak ostracized Meroz with the blowing of four hundred shofarot due to his failure to come. As for the identification of Meroz, some say that he was a great man and that he was ostracized because he did not join in the war effort. And others say that the reference is to a star and not a human being, and that it did not aid the Jewish people in their battle, as it is stated: “The stars fought from heaven; in their courses they fought against Sisera,” (Judges 5:20). This star, which did not help the Jewish people, was cursed.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איכא דאמרי מרוז אדם גדול הוה, ואיכא דאמרי כוכבא הוה – והאי דכתיב יושביה כעניין עייש על בניה תנחם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כוכבא הוה – מזליה דסיסרא.
וגיר׳ דגמר׳ דמייתי לקמ׳ ואמ׳ עולא בארבע מאה שיפורי שמתי׳ ברק למרוז אמרי לה גבר׳ רבה הוה. פי׳ גבר׳ ממש אדם גדול מישראל1 היה ושמתיה משו׳ דלא אתא.
ואמרי לה כוכבא הוה. דכתי׳ מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם ואותו כוכב לא בא ונידהו וי״מ דמזל של (סתרה) [סיסרא] היה ולכן לא בא עם שאר כוכבים.
1. ובנמוקי יוסף כתב גברא רבה שר האלף ולא עזר את ברק.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

בפרש״י בד״ה לא חל כו׳ יום הס״ד ואח״כ מ״ה לא בעו רבנן כו׳ כצ״ל:
וא״ד כוכבא הוה כו׳ פרש״י מזלא דסיסרא עכ״ל. אולי שמצא כן במדרש וקאמר שהיה לו לבא לעזרת ה׳ גו׳ ע״פ מ״ש שהמלאך רע יענה אמן:
ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי [מאות שופרות] שמתיה [נידה אותו] ברק למרוז על שלא בא. לעצם פירושו של פסוק זה, איכא דאמרי גברא רבה הוה [יש אומרים שמרוז אדם גדול היה] ולא בא למלחמה ולכן החרימו אותו, ואיכא דאמרי כוכבא הוה [ויש אומרים כוכב היה] ולא אדם, ולא בא לעזור למלחמת ישראל, שנאמר: ״מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא״ (שופטים ה, כ), וכוכב זה שלא עזר לישראל — קללוהו.
And Ulla said: Barak ostracized Meroz with the blowing of four hundred shofarot due to his failure to come. As for the identification of Meroz, some say that he was a great man and that he was ostracized because he did not join in the war effort. And others say that the reference is to a star and not a human being, and that it did not aid the Jewish people in their battle, as it is stated: “The stars fought from heaven; in their courses they fought against Sisera,” (Judges 5:20). This star, which did not help the Jewish people, was cursed.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמְנָלַן חדְּמַפְקְרִינַן נִכְסֵיהּ דִּכְתִיב {עזרא י׳:ח׳} וְכׇל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יׇחֳרַם כׇּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה.

And from where do we derive that the court may declare the property of one who does not obey its orders as ownerless? As it is written: “And that whoever would not come within three days, according to the counsel of the princes and the Elders, all his substance shall be forfeited [yaḥoram] and himself separated from the congregation of the exiles” (Ezra 10:8). “Shall be forfeited” is referring to excommunication.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנא לן – דמן דמתפקר אבי דינא מפקרינן ניכסיה? שנאמר: וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמפקרינן לנכסיה – דמאן דלא ציית להו לרבנן.
יחרם הוא וכל רכושו – דהפקר ב״ד הפקר מהכא נפקא לן בכל דוכתי.
דמפקרינן נכסיה. כלומר דיש כח לב״ד להפקיר ממון המסרב על מצותם, דכתיב יחרם כל רכושו, ש״מ דהפקר ב״ד הפקר.
יחרם (הוא1) וכל רכושו. דהפקר ב״ד הפקר ומהכ׳ נפק׳ לן בכל דוכת׳2.
1. תיבה זו ליתא בקרא ובגמ׳ וברי״ף אמנם בפירש״י לרי״ף איתא.
2. כ״פ רש״י ד״ה יחרם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ומנלן דמפקרינן נכסיה [ומניין לנו שאנו מפקירים נכסיו] של מי שאיננו מציית לבית דין — דכתיב [שנאמר]: ״וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה״ (עזרא י, ח).
And from where do we derive that the court may declare the property of one who does not obey its orders as ownerless? As it is written: “And that whoever would not come within three days, according to the counsel of the princes and the Elders, all his substance shall be forfeited [yaḥoram] and himself separated from the congregation of the exiles” (Ezra 10:8). “Shall be forfeited” is referring to excommunication.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמְנָלַן טדְּנָצֵינַן וְלָיְיטִינַן וּמָחֵינַן וְתָלְשִׁינַן שֵׂיעָר וּמַשְׁבְּעִינַן דִּכְתִיב {נחמיה י״ג:כ״ה} וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם.

And from where do we derive that we may contend with such a person, and curse him, and beat him, and pull out his hair, and make him take an oath in order to prevent him from sinning? As it is written: “And I contended with them, and cursed them, and beat some of them, and pulled out their hair, and made them take oath by God” (Nehemiah 13:25).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנ׳ לן דנצינן דלטינן ומחינן ומתלשינן שיער ומשבעינן? דכתיב: ואריב עמם1 ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים.
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 126: ״עמים״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואריב עמם ואקללם – לאותם שהושיבו נשים נכריות.
[ומנלן דנדינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שער ומשבעינן] דכתיב ואכה מהם אנשים וגו׳, לאותן שהושיבו נשים נכריות.
דנצינן. דנעשה מריבה עם החוטאין1.
ואריב (אותם) [עמם]. אותם שהושיבו נשים נכריות2.
1. וכ״כ בנמוק״י תרגום ריב מצותא.
2. כ״פ רש״י ד״ה ואריב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן [ומניין שאנו רבים ומקללים ומכים ותולשים שיער ומשביעים] שיימנעו מן האיסור — דכתיב [שנאמר]: ״ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם״ (נחמיה יג, כה).
And from where do we derive that we may contend with such a person, and curse him, and beat him, and pull out his hair, and make him take an oath in order to prevent him from sinning? As it is written: “And I contended with them, and cursed them, and beat some of them, and pulled out their hair, and made them take oath by God” (Nehemiah 13:25).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּמְנָלַן ידְּכָפְתִינַן וְאָסְרִינַן וְעָבְדִינַן הַרְדָּפָה דִּכְתִיב {עזרא ז׳:כ״ו} הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרוֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלַאֲסוּרִין מַאי לִשְׁרוֹשִׁי אָמַר אַדָּא מָרִי אָמַר נְחֶמְיָה בַּר בָּרוּךְ אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב יְהוּדָה הַרְדָּפָה מַאי הַרְדָּפָה אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מְנַדִּין לְאַלְתַּר כוְשׁוֹנִין לְאַחַר ל׳שְׁלֹשִׁים וּמַחְרִימִין לְאַחַר שִׁשִּׁים.

And from where do we derive that we may shackle his hands and feet, chain him, and apply pressure? As it is written: “Whether it be for death, or for banishment [lishroshi], or for confiscation of goods, or for imprisonment” (Ezra 7:26). The Gemara asks: What is the meaning of the word lishroshi,” translated here as banishment? Adda Mari said that Neḥemya bar Baruch said that Rav Ḥiyya bar Avin said that Rav Yehuda said: This is pressure. Since this expression is also unclear, the Gemara asks: What is pressure? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav that this term refers to the following series of actions: They ostracize him immediately, and then once again after thirty days, and if he still does not repent, they excommunicate him after sixty days.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנא לן דכפתינן ואסרינן1 ועבדינן הרדפה? שנאמר: הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. מאי לשרושי? הרדפה.
אמר רב יהודה משמיה דרב: מנדין לאלתר דמתפקר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״ואמרינן״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכפתינן – ידיו ורגליו.
ואסרינן ליה – שקושרין אותו על העמוד להלקותו.
הרדפה – קא מפרש רב יהודה בריה דרב שמואל לרודפו מיד דכיון דלא ציית דינא מנדין אותו.
ושונין – ומנדין אותו פעם אחרת.
דכפתינן. ידיו ורגליו.
ואסרינן. קושרין אותו על העמוד להלקותו.
ועבדינן הרדפה. מפרש לקמן שרודפין אחריו בשני נידויין ואח״כ שמתא.
תנא ארור בו נדוי וכו׳. כלומר אם כונת בית דין לאומרו בלשון נידוי, הוא נדוי, כלומר הרחקה שאסור לישב בתוך ד׳ אמות שלו. ואם כונתם לקללו, הוא קללה, ואין צריך להתרחק ממנו. ואם כונתם להשביע בזה הלשון, הוא מושבע בו, אף על פי שלא הוזכרה בו שבועה בפירוש, ואם יעבור עליה כעובר על השבועה.
מנדין לאלתר. מיד תכף דלא ציית דינא, ועומד בנדוי שלשים יום.
ושונין. פעם אחרת לנדותו ל׳ יום אחרים, אם לא חזר בו לסוף שלשים, מחרמינן ליה. ולא נשכר ולא נשכרין לו ואין שונין לו.
דכפתינן. שקושרין ידיו ורגליו על העמוד להלקותו כפיתה נמי נפק׳ לן מלאסרין דאין אסירה על העמוד בלא כפיתה1.
הרדפה. שרודפין אחריו בכמה נידויין2.
למות. י״מ דהיינו מיתה דא׳ האי שמת׳ שם מיתה.
הן לשרוש. שמת׳ בתר שמת׳ דהיינו מיתה אחר מיתה כמו3 ושרשיך מארץ סלה שפירושו יכרת מארץ החיים שרשו.
מנדין אותו לאלתר. מיד כיון דלא ציית דינא4.
1. ובפרש״י וכן בפרש״י על הרי״ף ובנמוק״י פי׳ דכפתינן ידיו ורגליו ואסרינן ליה שקושרין אותו על העמוד להלקותו.
2. וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף הרדפה מפרש לקמן שרודפין אחריו בכמה רדופין. וכ״כ בנמוק״י הרדפה שרודפים אחריו בכמה דינין כמו בשני נידויין ואחר כך שמתא והרב רבי ישעיה פי׳ הרדפה שיורדין עמו לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבין אומנים אחרים סמוך לו שיעשה אומנתו ויש גורסים מאי הרדפה אמר רב פפא נצבא דקני ופירש הגאון נצבא דקני שקושרין קנים זו בצד זו וקושרין אותו ביניהם כדי שלא יעמוד בריוח בבית האסורין עכ״ד הנמוק״י.
3. תהילים נ״ב ז׳.
4. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה לאלתר.
דברים אלו שרמזנו עליהם הרבה דברים שהם במחלקת כלם תלויים במה שנאמר בשמועה זו דההוא טבחא דאיתפקר ברב טוביה אימנו אביי ורבא ושמתוה פי׳ נדוהו וי״מ שהחרימוהו ועל דרך האמת מלה זו ר״ל שמתא אתה מוצאה על שניהם ר״ל על חרם ועל נדוי פעמים בזו ופעמים בזו וכמו שאמרו בראש השמועה על הנדוי מנלן דמשמתינן וכן מה שאמרו למעלה ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ובסוף השמועה נאמר לשון שמתא על החרם והוא שאמרו שמתיה ברק למרוז וכן ההוא דשמתיה ההוא מרבנן ופקע כדא ומת וכן מאי שמתא שם מיתה ואין הכרעה בפירושו אלא לפי הענין ומתוך כך אירע מחלוקת בפירושו בכאן י״מ שהחרימוהו והוא שאמרו לסוף אזל ופייסיה ואמרו היכי ליעבד לישרי ליה לא חיילא שמתא עליה תלתין יומין ואם היה נדוי לא היה צריך שיחול עליו שלשים אלא אף מאפקרותא כל שנתפייס מתירין לו לאלתר ובשמתא הוא שאין מתירין עד שתחול שלשים וי״מ שלא היה כאן אלא נדוי שהרי לאלתר היה והיאך היו מחרימין לאלתר אלא נדוי היה ואף בנדוי צריך שיחול שלשים כל שהוא לאפקרותא וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו ופוסקים כדעת האומר טוט אסר וטוט שרי כלומר בשופר נתפרסם נדויו ובשופר יתפרסם היתרו ואין לחוש אם נתירהו לאלתר שיבא ענין נדוי לידי זלזול שהשופר מפרסם ומ״מ אם ימתין שלשים אינו צריך שופר אבל תוך שלשים בשופר מיהא מתירין ואין צריך שלשים הואיל ולא נתנדה בפי׳ לשלשים ולא כאביי שאמ׳ שלא נאמ׳ כן אלא בממון אבל באפקרותא צריך שלשים אלא אף באפקרותא כן שכל שאנו מתירים לו לאלתר אנו רשאים להתירו ולא נאמרו שלשים אלא להתיר מאליו והביאו ראיה לדבריהם ממעשה של רב הונא שאמרו עליו דשמע לההיא אתתא דאפקה שם שמים לבטלה שמתה ושרייה לאלתר ואמרו עליו שמע מינה אין בין נדוי להפרה כלום וא״כ מה שאמרו אין נדוי פחות משלשים פירושה בשלא נתפייס או שנתפייס ולא בא לב״ד להתירו אבל כל שנתפייס ובא לב״ד מתירין לו מיד וכשיטה שכתבנו אלא שלדעת מעשה של רב הונא אינה ראיה גמורה שלא אפקרותא גמורה היתה אלא דבר שיש בו נדנוד עברה ולא נאמרה דרך פיקור אלא באשגר לישן וכן כל כיוצא בזה:
יש בחלק זה דרך אחרת והוא שהתלמיד שנדה לכבודו לעם הארץ שהתפקר בו ולא הסכימו עמו אחרים נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל מי שהמנדה גדול מהם והיתרו תלוי בו רצה להתירו מיד רשאי לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים ויש אומרים לעולם עד שיתפייס ויתירהו ולכתחלה אין לו לעשות כן אלא יהא מן העלובים ולא עולבים ואם התפקר בו בפרהסיא ראוי לו לנדותו ואסור לו למחול על כבודו ולהחרים לכבודו אינו רשאי אם החרים ראיתי לקצת מפרשים שאין כאן חרם שלא הרשוהו בכך אלא לנדוי והרב אינו חייב לנהוג בנדוי זה ולא כל מי שהוא גדול מן המנדה אבל הרב שנדה לכבודו הרי הוא כמו שנתמנו כלם והרי הוא מנודה לכל התלמידים ואם רצה להחרים הרשות בידו ומ״מ תלמיד שנדה לעברה או לאיסור או שיצאו עליו קולות הנמשכים בעברות ובדברים המכוערים הרי הוא מנודה אף לרב אפי׳ נדהו קטן שבישראל ואפי׳ חזר בו אין מתירין לו עד שלשים חזר בו והגיעו שלשים רשאין להתירו אבל אין נדויו ניתר מאליו והרשות ביד מי שנדהו לעכב את היתרו עד שנתברר לו תשובתו אע״פ שפסק הקול וחלק זה אם רצה להחרים רשאי אלא שאין להם לנדות ולהחרים לקול שאינו נמשך עד שיתברר להם מה שעשה אם ראוי לכך אם לאו וכמו שאמרו במסכת יבמות (קכ״א.) ההוא דטבע באגמא דסמקיה ואנסבא רב שילא לאיתתיה אמ׳ ליה רב לשמואל זיל שמתיה ואמ׳ ליה נישלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה הדור שלחו ליה אגמא דסמקיה מים שאין להם סוף או שיש להם סוף שלח להו שאין להם סוף שלחו ליה ומר מאי טעמא עבד הכי שלח להו מטעא טעאיי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כיש להם סוף הוה קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ומ״מ כל שקולו נמשך בעברות אין צריכי׳ לבירור והרי הוה סאנו שימעניה ומנדין אותו כמו שכתבנו כל שאין שם אויבים ובעלי לשון הרע קלא דלא פסיק בכדי לא קאי וגדולי המפרשים כתבו בזה דוקא שנדהו שלא בפני רבו אבל אם נדהו בפני רבו הרי זה עשה מעשה של אפקרותא והוא עצמו צריך נדוי אא״כ רבו נוהג לו כבוד כמו שיתבאר למטה במנדה לכבודו:
סתם נזיפה אינה אלא שבעה ונזיפת נשיא שלשים יום כנדוי עצמו וענין נזיפה הוא שהרב גוער את הנזוף ואומר דברים המראין שאין דעתו להתקרב עמו נדוי שלהם אף במי שהיה מנדה לכבוד עצמו שיעורו בשלשים יום כמו שיתבאר אבל נדוי שלנו במי שמנדה לכבוד עצמו אינו אלא שבעה ונזיפה שלנו יום אחד ואם רוצה להתירה לאלתר רשאי ולסוף היום או לסוף שבעה לדורות הראשוני׳ הותרה מאליה ואינה צריכה לא התר ולא פיוס ושאר חלקי הנדוי אין בהם הפרש אלא שלנו כשלהם ומ״מ דוקא בנתנדה לכבודו אבל כל שלעברה או שנתמנו הקהל לנדותו צריך שלשים:
שמתא אינו ענין מחדש אלא פעמי׳ שהיא נזכרת בתלמוד בענין נדוי ופעמים שהיא נזכרת שם בענין חרם ומ״מ הרי היא או בכלל חרם או בכלל נדוי על הצדדין שביארנו:
מי שנתנדה לאיזו סבה ומת המנדה או הלך למדינת הים באין שלשה חשובים כמותו ומתירין אותו נתנדה במנין שלשה או יותר ומתו או הלכו למדינת הים באים אחרים כמנין הראשונים וחשובין כמותן ומתירין ואין צריכין להתקבץ אלא הולך אצל כל אחד ומתירין זה שלא בפני זה כך כתבוה רוב מפרשים ממה שאמרו שמע מינה כל אחד מיפר חלקו והם מפרשים ממה שאמרו במת אחד מן התלמידים חלקו אינו מופר ולא אמר כן בהלך לעיר אחרת אלמא אין כל המנדין צריכין להתקבץ בהיתרו אלא מתיר לו כל אחד במקום שהוא:
מת אחד מן המנדין ממנין אחר במקומו חשוב כמותו ויש שמצריכין שלשה במקומו ואם לא מצאו חשובים כמותם צריכים לילך אצל הנשיא או גדול הדור ויחיד מומחה מתיר במקום שלשה ואף בכל אלו אין מתירין אלא בדבר שאפשר שאלו היה המנדה חי אף הוא היה מתיר אבל אם נתברר להם שהמנדה היה מחמיר עדין בנדויו אלו היה חי אף הן אין רשאין להקל בנדויו עד שתתברר להם תשובתו של זה כל כך שאלו היה המנדה רואה בה אף הוא היה מתירו וזו היא שאמרו בההוא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה שכשמת רב יהודה והלך לו אצל הנשיא וכשחשב להתירו עמד שמואל על רגליו ואמ׳ ומה שפחה של בית ר׳ לא נהגו בה חכמים קלות ראש בנדויה וכו׳ כלומ׳ אחר שנתברר להם שאין היא מסכמת בכך רב יהודה לא כל שכן כלומר שהרי הואיל ואותו צורבא מרבנן הלך לבקרו בחליו ולא רצה להתירו לא נסכם הוא בהיתרו והיתר שלשה או נשיא אינו אלא מצד שאנו דנין מן הסתם שאילו היה זה חי היה מתירו:
נתן המנדה רשות לחבריו או לאחד במקומו פירשו באבל רבתי שהוא מתיר במקומו ויראה לי בנדוי הקהל שמן הסתם כל אחד מניח חלקו לפרנסים שבדור בכל עניני צבור ורשאין להתיר אע״פ שאין חשובין כמותם ומי שנדה לכבודו יכול להתיר לבדו אפי׳ במקום רבו:
מי שנדה שלא כדין נדויו נדוי וצריך היתר או שינהג נדויו שלשים ואם אמ׳ לו האחר אדרבה עלך יחול אף עם הארץ לתלמיד חכם נדויו של שני נדוי ושל ראשון אינו נדוי וצריך הראשון היתר או מן המנדה או משכנגדו ואם אינו יודע מי הוא ילך אצל נשיא אבל מי שנדה מן הדין הן לסבה הן לכבודו ואמר לו האחר אדרבה אין נדויו של שני חל כלל אם כן ראוי לשאול בסוגיא זו על ריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא ונדה אותו שהיה אוכל את התאנים הרי האחר גזלן היה ואמרו למטה שתלמיד שנתברר לו שחברו גוזלו רשאי לנדותו ואם כן בדין נדהו ונראה שהיה לו להתרעם ולתבעו בתשלומין:
סתם מנודה אין יושבין עמו תוך ארבע אמות ולא מתעכבין אף מעומד ויש חולקין להקל בעכבה מעומד מדכתי׳ יושביה ומ״מ מצינו לשון ישיבה שהוא לשון עכבה ואף לשון הגמרא מעיד כן שאמ׳ דקאי בארבע אמות דיליה ולא אמר דיתיב וכן יש חוככין לומ׳ שאין יושביה מוסב אלא על המוחרם וכדקאמ׳ מנלן דמשמתינן דכתי׳ אורו מרוז דמחרמינן דכתי׳ אורו ארור ועלה כתי׳ יושביה ומ״מ אינו כלום דיושביה אכלהו קאי ובכמה מקומות מצינו שהמנדה מרחיקין ממנו ארבע אמות ואחד מהן בפרק הזהב במעשה של ר׳ אליעזר שנאמר שם על ר׳ עקיבא שישב לפניו ברחוק ארבע אמות וכבר ביארנו לשיטתנו שנדוי לבד היה ואף לדעת האחרים שמבורך היה הרי מ״מ מצינו בראשון של נדרים (ו׳.) נדינא מינך דלא יתיבנא בארבע אמות דילך אלמא לשון נדוי כולל הרחקת ארבע אמות ואף לשון נדוי בעצמו ענין ריחוק וכל שבתוך ארבע אמות אינו ריחוק ומ״מ אינו חייב להתרחק ממנו דרך הלוכו אלא שלא ישב או שלא יתעכב בתוך ארבע אמות שלו וכן אין אוכלין ושותין עמו אף ברחוק ארבע אמות ואם עשה כן עומד באיסור אבל אינו מנדה כמוהו ושונה ושונין לו ונשכר ונשכרין לו והכל ברחוק ארבע אמות ובא לבית הכנסת ויושב במקומו ואין צריך לשנות את מקומו אלא שמרחיקי׳ ממנו ויש מצריכין אותו בשנוי מקום ממה שאמרו במסכת מדות פ״ב מ״ב מה לך מקיף לשמאל שאני מנדה ואין זה הכרח שלא היה דבר זה אלא בביאתו והליכתו וכדי שיכירו ויתרחקו ממנו ורשאין לדבר עמו ואסור בנעילת הסנדל ויש מי שמתיר בנעילת הסנדל כמו שהתבאר ואסור באותם הדברים שהזכרנו בדינו למעלה ובמקום אחר התבאר שאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו בעשרה לשום דבר הצריך עשרה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

מאי הרדפה כו׳ מנדין אותו כו׳ והוא לשון רדיפה שרודפין אותי עד חרמה עד שיציית דין ובערוך הביא בערך הרדף ואפשר שמפרש ליה מלשון הרדופני שהוא אילן שגדל עליו דבר מר והיינו שכותבין עליו מרורות עד שיציית דין ועיין בר״ן:
ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן [ומניין שאנחנו קושרים ידיו ורגליו ואוסרים ועושים] הרדפהדכתיב [שנאמר]: ״הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין״ (עזרא ז, כו). ושואלים: מאי [מה פירוש] ״לשרושי״ שנאמר בכתוב? אמר אדא מרי אמר נחמיה בר ברוך אמר רב חייא בר אבין אמר רב יהודה: דבר זה הוא הקרוי הרדפה. ביטוי זה לא היה מובן, ושאלו: מאי [מה היא] הרדפה זו? אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב, כך עושים: מנדין לאלתר [מיד] ושונין (חוזרים) לנדותו לאחר שלשים, ואם לא חזר בו מחרימין לאחר ששים יום,
And from where do we derive that we may shackle his hands and feet, chain him, and apply pressure? As it is written: “Whether it be for death, or for banishment [lishroshi], or for confiscation of goods, or for imprisonment” (Ezra 7:26). The Gemara asks: What is the meaning of the word lishroshi,” translated here as banishment? Adda Mari said that Neḥemya bar Baruch said that Rav Ḥiyya bar Avin said that Rav Yehuda said: This is pressure. Since this expression is also unclear, the Gemara asks: What is pressure? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav that this term refers to the following series of actions: They ostracize him immediately, and then once again after thirty days, and if he still does not repent, they excommunicate him after sixty days.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא הָכִי אָמַר רַב חִסְדָּא למַתְרִין בֵּיהּ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי מה״מהָנֵי מִילֵּי לְמָמוֹנָא אֲבָל לְאַפְקֵירוּתָא לְאַלְתַּר.

Rav Huna bar Ḥinnana said to him: Rav Ḥisda said as follows: Before excommunicating a person, the court warns him three times, on Monday, Thursday, and the following Monday. The Gemara notes: This applies in a case where one ignores a monetary judgment that was issued against him. He is warned three times that he must repay his debt. But in a case where one behaves disrespectfully toward a Torah scholar, he is immediately ostracized.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמרו משמיה דרב חסדא: מתרינן ביה שיני וחמישי ושיני – ואחר כך מנדין אותו. והני מילי לממונא, אבל לאפקרתא מנדין לאלתר בלא התראה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לממונא – שחייב ממון לחבירו ולא רצה לשלם ע״פ ב״ד.
לאפקירותא – מבזה תלמידי חכמים.
מתרין בו שני וחמישי ושני – פירש בקונטרס שני מתרין בו תחילה ומנדין אותו וכן בחמישי ובשני אחר מחרימין וא״צ שלשים יום ויש מפרשים קודם שינדוהו כלל יתרו בו וכן משמע בפרק הגוזל בתרא (ב״ק דף קיג.).
והני מילי לשמתא אבל לפתיחא לא. פירוש פתיחא שכותבין בית דין שטר של שמתא ביד בעל דינו שהיה משומת, ורוצה שיחזיר לו שטר השמתא לקרעו במאה קרעים, אינו מחזיר לו עד שיתן לו שכר הסופר. הילכך אין להאמין שליח ב״ד כל כך שיכתבו ב״ד שטר פתיחא ביד בעל דינו, עד שידעו על פי שנים.
לממונא. כשגוזל את חברו ולא רצה לשלם לו על פי ב״ד.
אפקרותא. חוצפא שהעיז פניו לחרף תלמידי חכמים.
נידוי בו שבוע׳ בו קללה בו1. כל הלשונות האילו הוא משמש בלשון נידוי וצריך לפרוש הימנו אם יאמר החכם כך באילו הלשונות או אם יאמר אדם לחבירו לשם שבועה וקיבלו עליו שבועה וכן אם מקלל חבירו בלשון ארור פלוני לה׳ קללה היא וחייב המקלל2.
ר״מ3 וכן אלה וארור הרי הן שבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין כיצד ארור הוא לה׳ אלקי ישר׳ או למי ששמו חנון מי4 שנדר שלא יאכל דבר פלו׳ ואכלו.
שיני וכו׳. מנדין בשיני ושונין בחמישי ומחרימין בשיני כך פי׳ רש״י ז״ל5. ור״ח כתב כמו רב אלפס6. וכת׳ ר״ש ב״מ שהוא לממונ׳ שגזל ממון לחבירו ולא רצה לשלם על פי ב״ד7.
אפיקר⁠(וס)⁠ות׳. חוצפא שמעיז פניו לחרף ת״ח8.
ר״מ9 ת״ח שנידוהו או חרפוהו בפהרסי׳ אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש מפני שהוא בזיון לתורה אלא נוטר הדבר כנחש עד שיבקשו ממנו מחילה ויסלח לו.
לא חיילא עליה שמת׳ תלתין יומין. ר״ש ב״מ ורבי׳ גרשום תקנ׳ חכמים היא שלא יתירו לו הנידוי בפחות מכאן כדי שיתייסרו המפקירין.
לאיפטורי׳10. לילך לדרכם ואם לא נתיר לו עכשיו לא נוכל להתיר שהחכמים שנידו עמי הולכים11.
1. לשון הרי״ף גרסינן בפרק שבועת העדות תנא ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה בו.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ארור בו.
3. פ״ב מהל׳ שבועות ה״ב.
4. עיי״ש ברמב״ם שכתב מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע על שקר. אמנם בראב״ד שם נראה שגרס בדברי הרמב״ם מי שנשבע שלא יאכל דבר פלוני ואכלו ואפשר שזהו כונת דברי רבינו.
5. כ״ה בפרש״י לרי״ף וכ״כ התוס׳ בשם הקונטרס.
6. דמתרין בו שני וחמישי ושני ורק אח״כ מנדין אותו.
7. וכ״פ רש״י ד״ה לממונא.
8. וכ״כ בפרש״י לרי״ף וכעי״ז פרש״י ד״ה לאפקירותא.
9. פ״ז מהל׳ ת״ת הי״ג.
10. כגי׳ הר״ח והרא״ש. ובגמ׳ גרסי׳ קא בעו רבנן למיעל. ובהגהות הגר״א הביא נ״א למיזל וראה בהערה הבאה.
11. וכ״כ בפרש״י לרי״ף בפי׳ השני אמנם בפי׳ הראשון וכן הוא בפרש״י קא בעו רבנן למיעל לביתו שצריכין לו. ועיין בריטב״א שפי׳ כדברי רבינו שהיו צריכים לילך לדרך והביא שי״מ שהיו רבנן צריכים לו לקנות בשר וכתב דלא ידענא לפי׳ זה היכי מדייקינן להא דאין אחר יכול להתיר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

אמר רב חסדא שני וחמישי שני – פי׳ שאין מנדין אותו מיד עד שיתרו בו ג׳ פעמים שני וחמישי שני וה״מ לממונא אבל לאפקרותא שהעיז פניו לחרף שום חכם או על דבר עבירה מנדין לאלתר בלא התרא׳ והא דאמרינן לממונ׳ אוקימנ׳ בפרק הגוזל כגון דלא אתי לדינא אבל אי אתא לדינא וחייבו אותו ולא ציית דינא לא מחרמינן ליה כלל ואין שונין לאחר ל׳ אלא לבתר דיהבי ליה זמנא ב׳ וה׳ וב׳ כתבי׳ פתיח עליה דהיינו שטר נדוי שנותנין ביד בעל דינו ולבתר תשעין יומין נחתי׳ לנכסיה וכדאיתא התם.
(12-14) קא בעי רבנן מיזל ויש גורסים קא בעי רבנן אפטורי מיעל והכל לענין א׳ שרוצין להפט׳ ולהכנס לדרך לשוב לביתם ושוב לא יוכל להתירם כדדייקי׳ מינה בסמוך דסבר אביי דהני בתלתא דמשמתי׳ לא מצו אחריני למשרי ולמאן דמפרש קא בעו ליה רבנן לקנות בשר לא ידענא מהיכן דייקינן ההיא דבסמוך וגם אין ללשון הזה משמעות לענין הזה.
אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא, הכי [כך] אמר רב חסדא: מתרין ביה [בו] שלוש פעמים, בימים שני וחמישי ושני. ומעירים: הני מילי לממונא [דברים אלה אמורים לממון] שמתרים וחוזרים ומתרים בו שישלם את שהוטל עליו, אבל לאפקירותא [לחוצפה] שמתחצף לתלמידי חכמים — לאלתר [מיד] מחרימים אותו.
Rav Huna bar Ḥinnana said to him: Rav Ḥisda said as follows: Before excommunicating a person, the court warns him three times, on Monday, Thursday, and the following Monday. The Gemara notes: This applies in a case where one ignores a monetary judgment that was issued against him. He is warned three times that he must repay his debt. But in a case where one behaves disrespectfully toward a Torah scholar, he is immediately ostracized.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָהוּא טַבָּחָא דְּאִיתְפַּקַּר בְּרַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה אִימְּנוֹ עֲלֵיהּ אַבָּיֵי וְרָבָא וְשַׁמְּתוּהוּ לְסוֹף אֲזַל פַּיְּיסֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ אֲמַר אַבָּיֵי הֵיכִי לֶיעְבֵּיד לִישְׁרֵי לֵיהּ לָא חַל שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין לָא לִישְׁרֵי לֵיהּ קָא בָּעוּ רַבָּנַן לְמֵיעַל.

§ The Gemara relates that a certain butcher behaved disrespectfully toward Rav Tuvi bar Mattana. Abaye and Rava were appointed to the case and ostracized him. In the end the butcher went and appeased his disputant, Rav Tuvi. Abaye said: What should we do in this case? Shall he be released from his decree of ostracism? His decree of ostracism has not yet been in effect for the usual thirty days. On the other hand, shall he not be released from ostracism? But the Sages wish to enter his shop and purchase meat, and they are presently unable to do so. What, then, is the most appropriate course of action?
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי, אימנו אביי ורבא ושמתיה, אזל פייסיה לרב טובי. אמר אביי: היכי נעביד נישרי ליה לא חל שמתא עליה שלשים יום, נשבקיה בשמתיה קא בעו רבנן לאיפטורי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא חל עליה שמתא ל׳ יום – ואין שמתא פחותה מל׳ יום.
קא בעו רבנן למיעל – שצריכין לו.
לא לישרי ליה קא בעו רבנן לאפטורי להו. כלומר ללכת לדרכם, ואם לא נתירנו עכשו מי יתיר לו אחר כן, שצריך בהתרה שיהיו שם אותם שהיו באיסור, ואין כח בשלשה חכמים אחרים להתירו. ואמימר קבע הלכה למעשה דאתו רבנן אחריני ושרו. וקאמר רב האי גאון ז״ל ודוקא דשוו להו בחכמה וביראה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

מסופר: ההוא טבחא דאיתפקר [שוחט אחד שהתחצף] לרב טובי בר מתנה, אימנו עליה [נימנו עליו] אביי ורבא ושמתוהו [ונידוהו], לסוף אזל פייסיה לבעל דיניה [לבסוף הלך ופייס את בעל דינו] רב טובי. אמר אביי: היכי ליעביד [כיצד נעשה] במקרה זה? אם לישרי ליה [נתיר לו] מיד את נידויו? הרי לא חל עדיין שמתא עליה תלתין יומין [הנידוי עליו שלושים יום] וכיון שלא חל הנידוי אין דרך להתיר דבר שעדיין לא נתממש. ומצד שני, אם לא לישרי ליה [נתיר לו] הלא קא בעו רבנן למיעל [רוצים חכמים להכנס] וצריכים לקנות ממנו בשר, ואם כן מה לעשות?
§ The Gemara relates that a certain butcher behaved disrespectfully toward Rav Tuvi bar Mattana. Abaye and Rava were appointed to the case and ostracized him. In the end the butcher went and appeased his disputant, Rav Tuvi. Abaye said: What should we do in this case? Shall he be released from his decree of ostracism? His decree of ostracism has not yet been in effect for the usual thirty days. On the other hand, shall he not be released from ostracism? But the Sages wish to enter his shop and purchase meat, and they are presently unable to do so. What, then, is the most appropriate course of action?
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל נטוּט אָסַר וְטוּט שָׁרֵי אֲמַר לֵיהּ ה״מהָנֵי מִילֵּי לְמָמוֹנָא אֲבָל לְאַפְקֵירוּתָא עַד דְּחָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין.

He said to Rav Idi bar Avin: Have you heard anything with regard to such a case? Rav Idi bar Avin said to Abaye: Rav Taḥlifa bar Avimi said that Shmuel said as follows: A shofar blast at the time of the ostracism makes it binding, and a shofar blast releases it. In other words, the shofar should be sounded now, as it had been sounded when the decree of ostracism was pronounced, and it should be canceled, although thirty days have not passed. Abaye said to him: This applies in a case where one ignores a monetary judgment that was issued against him; but in a case where one behaves disrespectfully, there must be no release until the decree of ostracism has been in effect for thirty days.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב אידי בר אבין הכי אמר שמואל טוט אסר וטוט שרי – כלומר תקיעת השופר היא השמתא, הקול שמכריז1 בתקיעת שופר הוא האוסר הוא מתיר. כלומר אינו צריך ימים לחול עליה שמתא. אמר ליה: הני מילי לממונא, אבל לאפקירותא עד דחייל עליה שמתא שלשים יום.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״מכריז״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טט
טטא(מועד קטן טז.) טוט אסר טוט שרי פי׳ תקיעת השופר היא השמתא והקול המכריז בתקיעת השופר הוא האוסר הוא המתיר כלומ׳ אין צריך ימים לחול עליו השמתא זה פי׳ רבינו חננאל ורבינו גרשם ז״ל.
ערך פקר
פקרב(מגילה כה:) מתוך תשובה שהשיב אהרן למשה פקרו אפיקורו׳ (מועד קטן טז.) ומנא לן דאי מתפקר בשליחא דבי דינ׳ הני מילי דממונא אבל לאפיקרותא עד דחיילא שמתא עליה שלשים יום (בילמדנו שלח לך אנשים) ויספרו לו הרשע הפקר שהוא בא לומר לשון הרע הוא מתחיל מן הטובה וכו׳ וזו אפיקורוס שפירשנו במקומו.
א. [טאן דעס הארנס.]
ב. [אויס געלאסען זיין.]
טוט אסר טוט שרי – כלומר מצי למישרי ליה אע״ג דלא חל עליה ל׳ יום דאותו שופר שנדוהו יכול להתיר לו ומישרי ליה בתוך ל׳ יום.
טוט אסר וטוט שרי. כלומר בשופר נידוהו ובשופר יתירוהו, ואין צריך להמתין ל׳ יום, כיון שחזר בתשובה. ולא חיישינן שמא יראו העם שאין מתרחקין ממנו ל׳ יום, אף על פי ששמעו שנידוהו ב״ד, ואתי ללמוד קולא בנידוי ב״ד. לפי שכשם ששמעו הנידוי בתקיעת שופר, כמו כן ישמעו ההיתר בתקיעת שופר, ולא חיישינן דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא, שאם אותו שלא שמע ההיתר יראה שאין נוהגין בו נדוי, ישאל לחברו, וחברו ששמע קול שופר ההתרה ישיבנו חס ושלום ששום אדם יקל בנדוי ב״ד, אלא כבר התירוהו בית דין.
טוט אסר טוט שרי. פי׳ בשופר נידוהו בשופר התירו דאין צריך להמתין ל׳ יום1.
1. וכ״כ בפרש״י לרי״ף וכעי״ז בפרש״י לגמ׳. ובאמת לפרש״י דהיינו שהיו צריכים לו יל״ע בבאור דברי הגמ׳ ש״מ לא אתו תלתא אחריני מהיכן מוכח דבר זה ועיין רש״ש שכבר עמד בזה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

הכי אמר שמואל טוט אסר טוט שרי – פרש״י ז״ל בשופר נדוהו ובשופר יתירוהו כלומר ואין צריך להמתין ל׳ ואפילו לאפקרותא מכיון דפייסיה לבעל דיניה שריא ליה והקשה ר״י ז״ל שלא מצינו שופרי בשעת התרה אלא בשעת נדוי סימן תרועה ושברון וכדאמר לקמן מאי שפורא שנפרעי׳ ממנו וי״ל דלישנא בעלמא נקט ובתוספות פירשו מלשון טט בכתפי שתים זוג של ת״ח אסרו וזוג של ת״ח יתירו ולהאי פירש קשה מאי אהדר לי׳ מ״מ לאפקרותא וכו׳ וי״ל דבכלל טוט שרי תנא דטוט שרי ואפילו לאלתר וכ״ש כשהמנדין עצמן רוצין להתירו ויש מחלוקת בין החכמים שאומר כי אפילו נדוי שקבעו בו זמן צריך התרה לסוף הזמן ואינו ניתר מעצמו שאפילו נדוי על תנאי ונתקיים התנאי צריך התרה כדאמרי׳ במסכת מכות וכן אומר רש״י ז״ל בכל מקום שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאמר היו נכונים לשלת ימים ומפרש הוא ז״ל כי אפילו קבע זמן לאיסור כי ההיא דהיכי צריך התר שהרי אף על פי שקבע זמן לג׳ ימים להפרשה הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם וזה ודאי פלא גדול כיון שקבעו לו זמן תהא בנדוי עד יום פלוני למה יהא צריך התר מתחלתו ומה חומר יש בזה מבנדרים וחרמים ושבועת וההיא דסיני להפרשה קבע זמן שיהו טהורים ליום מתן תורה אבל לא אמר היו מפרישין עד יום ג׳ בלבד אלא שהטעם נראה מסברא כי כיון שהטעם מפני קבלת התורה כי כיון שקבלו התורה יהו מותרין בנשותיהם ואף על פי כן מכיון שלא נקבע בו זמן קצוב הוצרך התר וכן למדו משם לכל גזרה שנגזרה סתם מפני טעם אחד שאף על פי שבטל הטעם זמן הותר מאליו ולא הוצרך התר אלא בשנידוהו סתם או שנדוהו לזמן ופייס בעל דינו בנתים ובאין להתירו וההיא דנדוי אפילו על תנאי צריך הפרה כבר פירשנוה במקומ׳ לדעת רבינו נ״ר ואעפ״כ המחמיר בזה במקום שנהגו להצריך התר אין מבטלין המנהג ובכל הארצות האלו לא נהגו כן ואסיקנא דבהני בי׳ תלתא דאסרי אתו תלתא אחרינא ושרו ומיהו אמרינן רבנן ז״ל והוא שיהו שקולין בראשונים בחכמה ובמנין וכדאמרינן לקמן גברא רבה כרב יהודה ליכא הכ׳ דלשרי לך וכדמוכח מעובדא דשפחתו של בית ר׳ וסברא נמי האי שאין הקטן יכול להתיר איסורו של גדול אבל הרמב״ם ז״ל כתב כי ג׳ הדיוטות מתירין הנדוי ואינו נכון.
אמר ליה [לו] לרב אידי בר אבין: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר מה בענין זה]? אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: הכי [כך] אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: טוט, כלומר, קול השופר בנידוי אסר וטוט התקיעה שרי [מתיר], כלומר יש לתקוע בשופר, כמו בשעת הנידוי, ולהתיר לו אף על פי שלא עברו שלושים יום בנידוי. אמר ליה [לו] אביי: הני מילי לממונא [דברים אלה אמורים לענין ממון] אבל לאפקירותא [לחוצפה] עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין [שיחול הנידוי עליו שלושים יום].
He said to Rav Idi bar Avin: Have you heard anything with regard to such a case? Rav Idi bar Avin said to Abaye: Rav Taḥlifa bar Avimi said that Shmuel said as follows: A shofar blast at the time of the ostracism makes it binding, and a shofar blast releases it. In other words, the shofar should be sounded now, as it had been sounded when the decree of ostracism was pronounced, and it should be canceled, although thirty days have not passed. Abaye said to him: This applies in a case where one ignores a monetary judgment that was issued against him; but in a case where one behaves disrespectfully, there must be no release until the decree of ostracism has been in effect for thirty days.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אַלְמָא קָסָבַר אַבָּיֵי הָנֵי בֵּי תְלָתָא דְּשַׁמִּיתוּ לָא אָתוּ תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ.

The Gemara comments: Apparently, Abaye maintains that if three people ostracized one, three others may not come and release him. This is derived from the fact that Abaye was concerned about releasing the butcher from ostracism and did not delegate the task to someone else.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דייקינן מדקאמר אביי בעו רבנן לאיפטורי, קסבר תלתא השמתא לא אתו תלתא אחרינא ושרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אתו אחריני ושרו ליה – מדמהדר איהו נפשיה למישרי.
אלמ׳ קסבר אביי כו׳. בניחותא מדקא׳ אביי בעו רבנן לאיפטורי וכד מטו תלתין יומין ליתנהו1 ה״נ ולא מצינן למישרי לה עד דמיכנפי׳ ש״מ תלת׳ דשמיתו לא אתו תלתא אחרינא וש״מ ל״[ה]⁠2 חלקו אינו מופר ואם היו שלשה צריך כל אותם השלשה עצמן שיתירו לו.
וס״ד דאם מת אחד מהן חלקו אינו מופר כלל שאין אדם אחר יכול להצטרף עם השנים להתירו.
ומשני לא. וחלקו אינו מופר דלא תימ׳ כיון שמת בטל נידויו אבל אחר יכול להצטרף דמ״מ צריך שלשה.
1. והיינו לגי׳ רבינו דגריס בגמ׳ בעו רבנן לאיפטורי.
2. הכת״י מטושטש ואולי צ״ל ל״ה והיינו לא היפר.
ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] אביי: הני בי תלתא דשמיתו [אלה השלושה שנידו] — לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה [אין רשאים לבוא שלושה אחרים ולהתיר לו] אלא רק הם עצמם, שהרי אביי עצמו טרח להתיר ולא מסר הדבר לאחרים.
The Gemara comments: Apparently, Abaye maintains that if three people ostracized one, three others may not come and release him. This is derived from the fact that Abaye was concerned about releasing the butcher from ostracism and did not delegate the task to someone else.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ הָנֵי בֵּי תְלָתָא דְּשַׁמִּיתוּ מַהוּ לְמֵיתֵי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ ת״שתָּא שְׁמַע סמְנוּדֶּה לָרַב מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב.

As a dilemma was raised before the Sages: If three people ostracized someone, what is the halakha with regard to three others coming and releasing him from his decree of ostracism? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which is taught in a baraita: One who was ostracized by the teacher of Torah for having acted disrespectfully toward him is considered ostracized with regard to the student, and the latter must keep his distance from him. However, one who was ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי? ת״ש: מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנודה לרב. שהחציף פניו כנגד רבו וחרפו וגדפו ונדהו הרב, מנודה הוא לכל תלמידיו.
מנודה לתלמיד. שהעיז פניו לתלמיד ונדהו, אינו מנודה לרב. אבל לא קאמר שאם עבר עבירה, וראהו אחד מהתלמידים ונדהו, שלא יהיה מנודה לרב, דבענין זה מנודה הוא לרב ולנשיא, כדכתיב אין חכמה ואין תבונה לנגד יי׳.
ת״ר מנודה וכו׳. לקמ׳ מפר׳ דלאו משו׳ שעשה איסור נידוהו אלא משו׳ כבודו.
ת״ש מנודה לרב מנודה לתלמיד – פי׳ אף על פי שלא נדיהו אלא לכבודו במילתא דלית בה אפקרותא כולי האי מנוד׳ לתלמיד אינו מנודה לרב דאע״ג דאמרי׳ יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך בהא אינו חולק לו כבוד.
(16-20) מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת נראין דברים דהא דכות׳ בריש׳ דמנוד׳ לכבוד׳ לעסק׳ דאלו במנודה לאפקרותא אפי׳ על נדוי של קטן מנוד׳ לכל ישראל וכשם שהמנודה לתלמיד מנודה לרב כך מנודה לרבו כו׳ ומנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אומר הראב״ד ז״ל שאפילו שקולה דעירו ולעירו הוא דאינו מנודה הא לשאר עיירות דשנו לדידה מנודה וא״כ מנודה לעירו שהוא מנודה לעיר אחרת דוקא כשהי׳ שוה לו אבל לא כשהיא גדול׳ ממנ׳ ועוד כתב הראב״ד ז״ל דהא אמרינן במנודה סתם שהוא חייב בדיני המנודה דוקא במנודה לב״ד שהוא מנודה לכל אדם משום דלא אתי לדינא או משום דלא ציית לדינא או לאפקרותא או לדבר עבירה בין שנדוהו ב״ד בין שנדוהו כל אדם שהרי נדויו שוה בכל בין לעירו בין לעיר אחרת ואפילו לנשיא כגון זה ודאי אסור בכל דיני המנודה אבל במנודה לחצאין כגון תלמיד שנדה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מרוחקין ממנו כדי לביישו אבל אבלות אין עליו שאין אבלות לחצאין עכ״ל וי״א דהא דאי בעי׳ לעיל מנודה מהו בתשמיש המטה בכי הא מיירי שאין מנודה לכל דאי במנוד׳ לכל פשי׳ הרחקה גמורה בעי ואפילו לבני ביתו ואינו נכון כלל דהא ההיא בעי׳ דעיל בסוגיא דסתם מנודה איתמר אלא הטעם כמו שכתבתיו למעל׳ שאין בנדוי על בני ביתו מן הסתם כתב הראב״ד ז״ל על הא דאמר בהני בי תלתא דמשמתי דאתו בי תלתא אחריני ושרי נ״ל שכל אותן שנמלכו בהן בשעת השמתא והסכימו עמהם גם הם נחשבי׳ מן המנדים כמותם וצריך מניין כמותם להתירו.
דאיבעיא להו [שנשאלה להם] ללומדים שאלה זו: הני בי תלתא דשמיתו, [אלה השלושה שנידו] מהו למיתי תלתא אחריני ושרו ליה [שיבואו שלושה אחרים ויתירו לו]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנודה לרב מי שנידהו הרב על שפגע בכבודו — מנודה לתלמיד שגם התלמיד צריך לנהוג בו ריחוק, אבל מנודה לתלמיד — איננו מנודה לרב.
As a dilemma was raised before the Sages: If three people ostracized someone, what is the halakha with regard to three others coming and releasing him from his decree of ostracism? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which is taught in a baraita: One who was ostracized by the teacher of Torah for having acted disrespectfully toward him is considered ostracized with regard to the student, and the latter must keep his distance from him. However, one who was ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) עמְנוּדֶּה לְעִירוֹ מְנוּדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת מְנוּדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת אֵינוֹ מְנוּדֶּה לְעִירוֹ פמְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא מְנוּדֶּה לְכׇל יִשְׂרָאֵל מְנוּדֶּה לְכׇל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁנִּידָּה וָמֵת חֶלְקוֹ אֵינוֹ מוּפָר.

One who was ostracized by his own city is considered ostracized with regard to another city. However, one who was ostracized by another city is not considered ostracized with regard to his own city. One who was ostracized by the Nasi of the Sanhedrin is considered ostracized with regard to all the Jewish people; but one who was ostracized by all the Jewish people is not considered ostracized with regard to the Nasi of the Sanhedrin. Rabban Shimon ben Gamliel says: If one of the students sitting as a judge on the court had ostracized someone, and he died before releasing him from the decree of ostracism, his portion of the decree of ostracism is not nullified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו. מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת חלקו אינו מופר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנודה לעיר אחר. כגון שנידוהו לכבודם.
אינו מנודה לעירו. פי׳ רבי׳ שמו⁠[א]⁠ל לפי שלא נתנו חכמי׳ כח לבני אדם שאינן יודעין כל כך בטיבו של זה לאסור אותו על בני עירו המכירין אותו1.
מנודה לנשיא. הוא ראש ישיבה של ע׳ זקנים בלבד כ״פ ר״מ מיימון2.
חלקו אינו מופר. הא חלק אחרים מופר ונ״מ שאם נידה הרב עם התלמיד ומת התלמיד שיתיר לו הרב והרי מותר לכל צרכיו דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב אבל לחביריו ולתלמידיו הרי הוא מנודה.
1. עיין נמוקי יוסף שכתב דאין כח בבני עיר אחרת לנדותו לעירו.
2. פ״א מהל׳ סנהדרין ה״ג.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

וכן, מי שמנודה לעירו — מנודה גם לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת — אינו מנודה לעירו. מי שמנודה לנשיא — מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל — אינו מנודה לנשיא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת ולא הספיק להתיר — חלקו אינו מופר.
One who was ostracized by his own city is considered ostracized with regard to another city. However, one who was ostracized by another city is not considered ostracized with regard to his own city. One who was ostracized by the Nasi of the Sanhedrin is considered ostracized with regard to all the Jewish people; but one who was ostracized by all the Jewish people is not considered ostracized with regard to the Nasi of the Sanhedrin. Rabban Shimon ben Gamliel says: If one of the students sitting as a judge on the court had ostracized someone, and he died before releasing him from the decree of ostracism, his portion of the decree of ostracism is not nullified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ש״משְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת שְׁמַע מִינַּהּ צתַּלְמִיד שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדוֹ נִידּוּיוֹ נִידּוּי וּשְׁמַע מִינַּהּ קכׇּל אֶחָד וְאֶחָד מֵיפֵר חֶלְקוֹ וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ הָנֵי בֵּי תְלָתָא דְּשַׁמִּיתוּ לָא אָתוּ תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ.

The Gemara says: Learn three halakhot from this baraita. Learn from this that in the case of a student who ostracizes someone due to an insult to his dignity and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid. Were the case one where one was ostracized due to sin, everyone is required to respect the decree of ostracism, even the student’s teacher. And learn from this that each and every one who participated in the decree of ostracism nullifies his own portion of the decree of ostracism, as the baraita speaks of: His portion. And learn from this that if three people ostracized another person, three other people may not come and nullify the decree of ostracism. Were this not the case, it wouldn’t matter if a certain person’s portion was not nullified. His portion could be nullified by someone else.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמע מינה תלת שמע מינה – מדקתני אחד מן התלמידין שנידה ומת, וקתני נמי מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב דייקינן מינה לרב אינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה. שמע מינה תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. ומדקתני: ומת חלקו אינו מופר, שמע מינה דכל אחד מיפר חלקו. שמע מינה נמי דלא אתו אחריני ושרו חלקיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנידה לכבודו – ולא לשם שמים אלא שהתריז נגדו ודאי כיון דתני אין מנודה לרב ודאי לא נידה אלא בשביל כבודו דאי במילי דאיסורא הוי כמי שמנודה לרב דאין חכמה ואין עצה וגו׳ (משלי כא) וקתני אין מנודה לרב אבל לכולי עלמא מנודה.
כל אחד מיפר חלקו – מדקתני חלקו אינו מופר.
לא אתו אחריני ושרו – מדקתני חלקו אינו מופר לעולם אפי׳ שרו ליה אחריני.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

ומעירים מהלכה זו שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה דברים]; שמע מינה [למד מכאן] שתלמיד שנידה לכבודו לא משום שהמנודה עבר עבירה, אלא שפגע בכבודו — נידויו נידוי, שאם היה מדובר בנידוי על עבירה — הכל חייבים לנהוג בו נידוי. ושמע מינה [ולמד מכאן]: כל אחד ואחד מן המנדים מיפר חלקו שלו, שהרי הוזכר כאן ״חלקו״. ושמע מינה [ולמד מכאן]: הני בי תלתא דשמיתו, לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה [שלושה שנידו, אין באים שלושה אחרים ומתירים לו], שאם לא כן, מה משנה אם חלקו של המנדה אינו מופר, הרי עדיין ניתן להתירו על ידי אחר.
The Gemara says: Learn three halakhot from this baraita. Learn from this that in the case of a student who ostracizes someone due to an insult to his dignity and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid. Were the case one where one was ostracized due to sin, everyone is required to respect the decree of ostracism, even the student’s teacher. And learn from this that each and every one who participated in the decree of ostracism nullifies his own portion of the decree of ostracism, as the baraita speaks of: His portion. And learn from this that if three people ostracized another person, three other people may not come and nullify the decree of ostracism. Were this not the case, it wouldn’t matter if a certain person’s portion was not nullified. His portion could be nullified by someone else.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר אַמֵּימָר הִלְכְתָא הָנֵי בֵּי תְלָתָא דְּשַׁמִּיתוּ ראָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר וְהָא תַּנְיָא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁנִּידָּה וָמֵת חֶלְקוֹ אֵינוֹ מוּפָר מַאי לָאו אֵינוֹ מוּפָר כְּלָל לָא עַד דְּאָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ.

Ameimar said: The halakha is that if three people ostracize another person, three others may come and nullify the decree of ostracism. Rav Ashi said to Ameimar: But isn’t it taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: If one of the students had ostracized another person, and he died before releasing him from the decree of ostracism, his portion is not nullified? What, is it not that it is not nullified at all, i.e., it cannot be nullified by another person? The Gemara rejects this argument: No, this means that the decree of ostracism remains in force until three other people come and nullify it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמ׳ אמימר: הילכתא דמשמתי מופר1 עד דאתו תלתא אחריני ושרו ליה.
1. בהערה בדפוס וילנא הציעו להשלים כאן (במקום ״דמשמתי מופר״): ״בי תלתא דשמיתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה. א״ל רב אשי לאמימר: והא תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד מן התלמידים שנידה ומת חלקו אינו מופר. מאי לאו אינו מופר כלל? לא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא], הני בי תלתא דשמיתו [שלושה שנידו] — אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה [יכולים לבוא שלושה אחרים ולהתיר לו]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא תניא [והרי שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת — חלקו אינו מופר. מאי לאו [האם לא] הכוונה שאינו מופר כלל, ומכאן שאין אחר יכול להתיר את שנידה אחר! ודוחים: לא, הכוונה היא עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה [שיבואו שלושה אחרים ויתירו לו].
Ameimar said: The halakha is that if three people ostracize another person, three others may come and nullify the decree of ostracism. Rav Ashi said to Ameimar: But isn’t it taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: If one of the students had ostracized another person, and he died before releasing him from the decree of ostracism, his portion is not nullified? What, is it not that it is not nullified at all, i.e., it cannot be nullified by another person? The Gemara rejects this argument: No, this means that the decree of ostracism remains in force until three other people come and nullify it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן שאֵין נִידּוּי פָּחוֹת מל׳מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵין נְזִיפָה פָּחוֹת מז׳מִשִּׁבְעָה יָמִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר י״ב:י״ד} וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים.

§ The Sages taught the following baraita: Ostracism does not apply for less than a period of thirty days, and admonition, which is less severe than ostracism, does not apply for less than a period of seven days. And although there is no proof with regard to the matter, i.e., the standard duration of admonition, there is an allusion to the matter, as it is stated: “If her father had but spit in her face, should she not be ashamed for seven days?” (Numbers 12:14). This implies that admonition lasts for seven days.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: אין נידוי פחות משלשים יום ואין נזיפה פחות משבעה. ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר: ויאמר י״י אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נזיפה – גערה כדלקמן.
ואעפ״י שאין ראיי׳ לדבר. דאיכ׳1 נזיפה דאביה שאני דעדיף משום כבוד אביה אבל נזיפ׳ ת״ח שאינו לא אביו ולא רבו אימ׳ דאין בנזיפתו כלום.
נזיפה. היינו גערה2 ויגער3 בו אביו מתר׳ ונזף.
1. אולי צ״ל דאיכא למימר נזיפה וכו׳.
2. כ״פ רש״י ד״ה נזיפה.
3. בראשית ל״ז י׳.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

ת״ר אין נדוי פחות מל׳ יום – יש שפירשו שאין יכולין להתירו פאות מל׳ יום ואפילו פייסי׳ לבעל דינו וכדאמ׳ אביי לעיל דלאפקרות׳ אע״ג דמפייס לבעל דיניה אין מתירין אותו עד ל׳ יום אבל רבינו אלפסי ז״ל כתב דלית׳ דלאביי והביא ראי׳ ממעשה דר״ל דלקמן וממעש׳ דרב הונא בפ״ק דנדרים דשמע׳ לההיא אתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה ושמתה ושרי לה לאלתר ואמרינן עלה שמע מינה תלת שמע מינה השומע אזכר׳ השם מפי חברו חייב לנדותו וש״מ נדהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו וש״מ אין בין נדוי להפרה כלום וכו׳ והא דאמר שמואל טוט אסר טוש שרי אפילו לאפקרותא היא ולדברי רבי׳ ז״ל י״ל דהא דאמרינן אין נדוי פחות מל׳ יום דהיינו לכתחלה שכל המנדין לאפקרותא ובאין לקבוע זמן לנדויו לא יהא הזמן פחות מל׳ יום א״נ שאין חוזרין לנדותו או להחרימו שלא בא ותבע נדויו עד שיעברו עליו ל׳ יום וכההיא דאמרי׳ לעיל שונין לאחר ל׳ ומחרימין לאחר ס׳ ואחרים תירצו דהבע׳ בדלא פייסיה לבעל דיניה ואפ״ה ל׳ יום מתירין אותן שכבר קבל דינו כמי שלקה וקבל דינו והוא שבא לשאול שיתירוהו שאלו לא חשש לבוא לישאל על היתרו אין מתירין אותו כלל ובפחות מל׳ אין מתירין אותו ואף על פי שבא לשאול להתירו אם לא פייס בעל דינו אם לא חזר תשובה שלימה ואין פירש זה נכון ויש לפרש ברייתא כפשטא וכסבר׳ דאביי דלעיל והראיות שהביא הרב אלפסי ז״ל ליתנהו וכדכתבינן בפ״ק דנדרים ירושלמי אין נדוי פחות מל׳ יום דכתיב עד חדש ימים עד אשר יצא וגומר.
ואין נזיפה פחות מז׳ ימים – פי׳ נזיפה לא שיהא חייב לנהוג בעניני מנודה כלל אלא שינהוג ריחוק בעצמו לנהוג עצמו נזוף ונכנע ולהתבודד בביתו ואין הנזיפה צריכה לא התר ולא פיוס כי הנזיפה שהוא נוהג ונכנע בעצמו זו הפיוס כדכתב הלא תכלם ז׳ ימים כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו ומתחבא מפני אדם וממעט בעסקו ובדבורו ובשחקו כמי שהוא מרוחק מגדול ממנו אבל בשאר דברים אינו אסור וכן כתב הראב״ד ז״ל.
הא דאמרינן וש״מ כל אח׳ ואח׳ מפר חלקו י״מ שאף על פי שנסמכו רוב המנדים להתירו אינם יכולין להתירו עד שיסכימו כלם ו״מ שאין צריך שיתקבצו כלם ביחד להתירו אלא כיון שהפר כל אדם חלקו בהכי סגי ושמעי׳ לה מדקתני חלקו אינו מופר הא חלקם מופר אלו הפר זה חלקו ואף על פי שלא היו ביחד וזה נראה נכון והלשון מתיישב בו ואעפ״כ הדין הראשון אמת הוא.
והאי דאמרינן ממי לאו אינו מופר כלל ופרקי׳ אינו מופר עד דאתו תלתא ושרו לא דק דלמה לי תלתא בחד דוכתא סגיא ואם אין אחד מהם שוה לו אפילו הם רבים לא יתירו נדויו וכדמוכח מעובדא דרב יהודה ושפחתו של רבי אלא ודאי לא דק ונקטיה אגב ריהטא דלישנא קמא דקאמר אתו בי תלתא אחריני ושרו.
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה שהיא פחות חמורה מנידוי פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זה בענין נזיפה, אבל זכר לדבר יש, שנאמר: ״ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים״ (במדבר יב, יד), הרי שנזיפה היא לשבעה ימים.
§ The Sages taught the following baraita: Ostracism does not apply for less than a period of thirty days, and admonition, which is less severe than ostracism, does not apply for less than a period of seven days. And although there is no proof with regard to the matter, i.e., the standard duration of admonition, there is an allusion to the matter, as it is stated: “If her father had but spit in her face, should she not be ashamed for seven days?” (Numbers 12:14). This implies that admonition lasts for seven days.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אָמַר רַב חִסְדָּא תנִידּוּי שֶׁלָּנוּ כִּנְזִיפָה שֶׁלָּהֶן וּנְזִיפָה דִּידְהוּ שִׁבְעָה וְתוּ לָא וְהָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי וּבַר קַפָּרָא הֲווֹ יָתְבִי וְקָא גָרְסִי קַשְׁיָא לְהוּ שְׁמַעְתָּא א״לאֲמַר לֵיהּ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר קַפָּרָא דָּבָר זֶה צָרִיךְ רַבִּי א״לאֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן וּמָה רַבִּי אוֹמֵר בְּדָבָר זֶה.

Rav Ḥisda said: Our decree of ostracism in Babylonia has the power of their admonition in Eretz Yisrael. Since the authorities in Eretz Yisrael are ordained with the title Rabbi, their admonition carries more weight than a decree of ostracism issued in Babylonia. The Gemara asks: Is their admonition in Eretz Yisrael only seven days and no more? But isn’t it related that Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, and bar Kappara were sitting and studying, and they posed a difficulty with a certain halakha. Rabbi Shimon said to bar Kappara: This issue requires my father, Rabbi Yehuda HaNasi, to explain it. Bar Kappara said to Rabbi Shimon, somewhat mockingly: And what can your father, Rabbi Yehuda HaNasi, say about this issue? What can he add and teach us about it?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב חסדא: נידוי שלנו כנזיפה שלהן ונזיפה דידהו שבעה.
איני והא בר קפרא בעידנא דאמר ליה ר׳ בר קפרא איני מכירך מעולם – וכן כדאמר ליה ר׳ לר׳ חייא: ראה מה קורא לך בחוץ (בבלי מו״ק ט״ז:) ידעו דנקיט מילתא עלייהו נהגו נזיפתא בנפשייהו תלתין יומין – ואסיקנא נזיפותא דנשיא תלתין יומין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נדוי שלנו – בני בבל.
כנזיפה שלהן – ארץ ישראל.
צריך רבי – רבי אבוה דר״ש הוה.
מה רבי אומר בדבר זה – אין רבי בעולם היודע דבר זה.
נדוי שלנו. אנו בני בבל.
כנזיפה שלהם. אותן של ארץ ישראל.
כנזיפ׳ שלהן. שבני בבל לא היו חשובין כבני א״י.
אמר רב חסדא: נידוי שלנו של בני בבל כוחו כנזיפה שלהן של בני ארץ ישראל, שכיוון שהם חכמים סמוכים, גדול יותר כח נזיפתם. ושואלים: ונזיפה דידהו [שלהם] של בני ארץ ישראל אינה אלא שבעה ימים ותו לא [ולא יותר] והא [והרי] מסופר כי ר׳ שמעון בר [בנו] של רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי [היו יושבים ולומדים], קשיא להו שמעתא [היתה קשה להם הלכה], אמר ליה [לו] ר׳ שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי, כלומר, לדבר זה צריך את רבי אבי שילמדנו פירושו. אמר ליה [לו] בר קפרא לר׳ שמעון במקצת ליגלוג: ומה אביך רבי אומר בדבר זה, מה יכול הוא להוסיף וללמדנו בזה?
Rav Ḥisda said: Our decree of ostracism in Babylonia has the power of their admonition in Eretz Yisrael. Since the authorities in Eretz Yisrael are ordained with the title Rabbi, their admonition carries more weight than a decree of ostracism issued in Babylonia. The Gemara asks: Is their admonition in Eretz Yisrael only seven days and no more? But isn’t it related that Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, and bar Kappara were sitting and studying, and they posed a difficulty with a certain halakha. Rabbi Shimon said to bar Kappara: This issue requires my father, Rabbi Yehuda HaNasi, to explain it. Bar Kappara said to Rabbi Shimon, somewhat mockingly: And what can your father, Rabbi Yehuda HaNasi, say about this issue? What can he add and teach us about it?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֲזַל א״לאֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ אִיקְּפַד אֲתָא בַּר קַפָּרָא לְאִיתְחֲזוֹיֵי לֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא אֵינִי מַכִּירְךָ מֵעוֹלָם יְדַע דִּנְקַט מִילְּתָא בְּדַעְתֵּיהּ נְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ תְּלָתִין יוֹמִין.

Rabbi Shimon went and told his father, Rabbi Yehuda HaNasi, what bar Kappara had said, and Rabbi Yehuda HaNasi became angry with him. When bar Kappara came at some later point to visit, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Bar Kappara, I do not know you at all. Bar Kappara understood that Rabbi Yehuda HaNasi had taken his statement to heart, i.e., was insulted. He subsequently behaved as if he had been admonished, as a self-imposed punishment, for thirty days.
רי״ףמיוחס לרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל לאבוה – לפי תומו ולאו משום לישנא בישא.
לאיתחזויי ליה – לבקר את רבי שהיה חולה שקבל עליו יסורין.
אמר ליה בר קפרא איני מכירך – רמז לו שאינו רוצה לראותו.
א״ל בר קפרא איני מכירך כו׳ פרש״י רמז לו שאינו רוצה לראותו עכ״ל. ואין זה משמעו ויש לפרש דה״ק שאתה אומר ומה רבו אומר בדבר זה היאך אתה מכיר אותי בכך והרי אני איני מכירך:
חמוקי ירכיך גו׳ מה ירך בסתר אף דברי תורה כו׳. לשון חמוקי פירשוהו מלשון סתר ודימה התורה לסתרו של ירך שהוא תמיד מכוסה:
אזל [הלך] רבי שמעון ואמר ליה לאבוה [לו לאביו רבי] את דברי בר קפרא, איקפד [הקפיד] רבי על כך: כאשר אתא [בא] בר קפרא פעם לאיתחזויי ליה [לבקר אותו] אמר ליה [לו] רבי: בר קפרא, איני מכירך מעולם! ידע והבין בר קפרא דנקט מילתא בדעתיה [שלקח רבי את הדבר בדעתו, בליבו ונעלב] נהג בר קפרא נזיפותא בנפשיה [נזיפות בעצמו] במשך תלתין יומין [שלושים יום] כעונש.
Rabbi Shimon went and told his father, Rabbi Yehuda HaNasi, what bar Kappara had said, and Rabbi Yehuda HaNasi became angry with him. When bar Kappara came at some later point to visit, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Bar Kappara, I do not know you at all. Bar Kappara understood that Rabbi Yehuda HaNasi had taken his statement to heart, i.e., was insulted. He subsequently behaved as if he had been admonished, as a self-imposed punishment, for thirty days.
רי״ףמיוחס לרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) שׁוּב פַּעַם אֶחָד גָּזַר רַבִּי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ לַתַּלְמִידִים בַּשּׁוּק מַאי דְּרַשׁ {שיר השירים ז׳:ב׳} חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מָה יָרֵךְ בַּסֵּתֶר

Once again, on another occasion, Rabbi Yehuda HaNasi decreed that students not be taught in the marketplace but only in a study hall. What verse did he expound to serve as the basis for this decree? The verse states: “Your rounded thighs are like jewels, the work of the hands of an artist” (Song of Songs 7:2). Just as a thigh is ordinarily hidden and kept covered with clothes,
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סוגיא דשמעתא כך: גזר רבי שלא ישנו לתלמידים1 בשוק שנאמר חמוקי ירכייך כמו חלאים – ואין חלאים אלא רבנן כדגרסינן בנדרים (בבלי נדרים מ״ט.): מאן חולים רבנן, והן שמתעסקין בתורה שהיא מעשה ידי אומן. ואמר רבי: מה ירך זה בסתר אף דברי תורה בסתר.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״לתלמידיך״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חמק
חמקא(מועד קטן טז.) ר׳ גזר שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש חמוקי יריכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר כמו חלאים מעשה ידי אמן אין חלאים אלא רבנן כדגרסינן בנדרים מאן חולים רבנן והן שמתעסקין בתורה שהיא מעשה ידי אומן.
א. [פערשטעקען.]
חמוקי ירכיך – כמו חמק עבר (שיר ה).
ובדומה לזה שוב פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק אלא רק בבית המדרש. מאי [מה] דרש כמקור לגזירה זו — שנאמר: ״חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן״ (שיר השירים ז, ב) וכך פירשו: מה ירך מצוי בסתר ודרך לכסותו תמיד בבגדים,
Once again, on another occasion, Rabbi Yehuda HaNasi decreed that students not be taught in the marketplace but only in a study hall. What verse did he expound to serve as the basis for this decree? The verse states: “Your rounded thighs are like jewels, the work of the hands of an artist” (Song of Songs 7:2). Just as a thigh is ordinarily hidden and kept covered with clothes,
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מועד קטן טז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מועד קטן טז., ר׳ חננאל מועד קטן טז., רי"ף מועד קטן טז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מועד קטן טז., מיוחס לרש"י מועד קטן טז., תוספות מועד קטן טז., ר"י מלוניל מועד קטן טז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מועד קטן טז. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מועד קטן טז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מועד קטן טז., מהרש"א חידושי הלכות מועד קטן טז., מהרש"א חידושי אגדות מועד קטן טז., פירוש הרב שטיינזלץ מועד קטן טז., אסופת מאמרים מועד קטן טז.

Moed Katan 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Moed Katan 16a, R. Chananel Moed Katan 16a, Rif by Bavli Moed Katan 16a, Collected from HeArukh Moed Katan 16a, Attributed to Rashi Moed Katan 16a, Tosafot Moed Katan 16a, Ri MiLunel Moed Katan 16a, R. Yehuda Almadari Moed Katan 16a, Meiri Moed Katan 16a, Ritva Moed Katan 16a, Maharsha Chidushei Halakhot Moed Katan 16a, Maharsha Chidushei Aggadot Moed Katan 16a, Steinsaltz Commentary Moed Katan 16a, Collected Articles Moed Katan 16a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144